סודות של נפש מרובדת

כרגע צפיתי שוב בסרט, הפעם לבד.

סגירת מעגל אחרי שנה שעברה בה צפיתי בסרט בחופשת חנוכה עם שיר.

לקח לי שבוע להתאושש מהסרט וחודש לחזור לכתוב כמו שאני רגילה ובלי ההשפעה של אדוארד ובלה. זה היה קשה, יומיים אחרי הסרט כתבתי סיפור קצר על אנשי זאב, נכון, זה לא היה על ערפדים אבל זה על יצור דמיוני נאה להפליא שמצליח לכבוש את המין הנשי

כל פעם שאני שומעת מחדש את DECODE אני נזרקת להרגשה הזאת, המוזרה, שיש דברים הרבה יותר חזקים ממני, הרבה יותר משפיעים ואני חסרת יכולת לעשות דבר עם עצמי, המין האנושי מעולם לא מצטייר בעיניי כחלש כל כך כמו בשלוש ומשהו דקות האלה ואני עוד יצורה חלשה ונטולת כוחות כלשהם, לא בהכרח כוחות על שיעזרו לי להבין את האנשים מסביבי על ידי קריאת המחשבות שלהם או ריצה מטורפת במהירויות שעוד לא הומצאה להם יחידת מידה. אלא ליכולת האנושית לרפא נפש שניזוקה, לצאת מעצמי ולהצליח באיזשהו מקום להיות גיבור העל הזה, אולי זאת כל המטרה של גיבורי העל למיניהם, כל הסופרמנים והספיידרמנים, להראות שעם התעלות נפשית ומוכנות להקרבה עצמית אתה כם יכול להיות מושא ההערצה, אז נכון. בחיים שלנו אין מסכות וכוחות על אנושיים אבל יש את הנתינה, המוכנות לתת מהחיים שלך, מהשלווה והשיגרה כדי שלאחרים יהיה טוב

כל הדרך בה הוצג סיפור האהבה שלהם, הכל נלקח הסיטואציות הכי מצחיקות שיש ופשוט הוחדרה לזה משמעות מטורפת, כל העניין של לברוח מהאבא ולעזוב אותו כי החיים תלויים בזה, ההתמכרות של אדוארד לבלה, נשמע רע אבל זאת האהבה היא ההרואין שלו, הסם שלו, התשוקה המטורפת שלו לחוש אותה בכל עוצמתה וחוסר היכולת שלו להתגבר על עצמו, היכולת לעצור את התאווה הכי גדולה שלו ולא לשתות את הדם שלה. זאת ביקורת עצומה כלפי הכל. חוסר המוכנות לתת מעצמך כדי שיהיה לך טוב בסופו של דבר, הנכונות של אדוארד לוותר על שתיית הדם שלה או לחילופין לוותר עליה בכלל גרמה לכך שתהיה לו האהבה הכי גדולה שיכל לייחל לה.

ואני פשוט לא רואה את עצמי בכל זה, כאילו נזרקתי מחוץ למשוואה הזאת של המשמעות. כל הדברים שאני מייחסת להם משמעות הם סתם דברים, לא כאלה חשובים, בהחלט לא. לא משהו שתהיה מוכן למסור משהו ממך כדי להמשיך לשמור עליו.

הכתיבה שלי? היא אולי כזו חשובה כי אני רואה אותה כקרש ההצלה שלי אך לא אהיה מוכנה למסור את עתידי המקצועי ולהתמסר לה לחלוטין, לעצום את עיניי ולתת לה להוביל אותי במסלולי חיי, אני רואה אותה כתחביב שלעיתים מושיע אותי מהתהום ועוזר לי להרשים אנשים שנכנסים לחיי אך לא מעבר, האהבה שאני כה מייחלת לה לא תבוא, כי אני לא מוכנה להתפשר על רשימת הציפיות המטורפת שלי, שוב לעצום עיניים וללכת עם זה עד הסוף.

אני שייכת לדור שלא מוכן לתת דבר מעצמו, התברגנתי לחלוטין, איבדתי את רוח הנעורים והפחד הוא זה שהתמסרתי אליו לחלוטין, היחיד שישותי והוייתי שייכות לו באמת ובתמים.

ומצד אחד אני מבינה שזו הדרך היחידה בה אוכל להתקיים בעולם הזה בהסתמך על העובדה שהוריי אינם שוחים בשטרות של כסף ושיהיה עליי להכין את עצמי לעולם אך בכל זאת משהו ממני מתנגד, כאילו נותרה בי עוד קצת חייתיות, שארית מהבסיס שלי כאדם קדמון שאינו מוכן לוותר על הריצות במרחבים וההשתעבדות המוחלטת לאמת שאינה כבולה לדבר מלבדו. גם זה ייחלש עם הזמן.

אחרי הכל השיגרה שוחקת כל סממן אנושי אמיתי והופכת אותנו לרובוטים שצועדים בתהלוכת החיים, מפקירים את נשמתנו לבורגנות.

אולי אלו החיים הפשוטים שכה ייחלתי להם? כאלה שמאחורי כל מעשה לא תהיה משמעות מטורפת שתחרוץ גורלות.

עדיף ככה, באמת שעדיף.