סודות של נפש מרובדת

אחרי מריבה של שעה וחצי שזכרונותיה עדיין מהדהדות באוזניי בייחוד לאור העובדה שסבא וסבתא שלי דורשים ממני כל יום להתנצל בפני אמא שלי על המריבה.

וכוסעמק לא רוצה בסדר?

רבנו וכמעט הלכנו מכות

אתם לא צריכים לדעת מזה

ובמיוחד היא לא הייתה אמורה לדבר איתכם על זה

אינלכם זכות להעביר עליי ביקורת.

פשוט תעזבו אותי, תנו לי לעשות ת'שטויות שלי

לא לדבר עם מי שבאלי, להתווכח ולצרוח.

ממילא עוד כמה שנים אני כבר לא אהיה ככה תחת מעקב צמוד שלכם

אז תגידו תודה שלפחות אני משתפת אתכם בזה.

ולאור השיחה הזו, עם אמא שלי וסבא שלי ודודה שלי ואחרי מתקפות בלתי נגמרות וגינויים עצמיים מצידי ללא קשר אליהם בבוקר שלפני הריב הבנתי שאני רוצה להשתנות.

אז הנה אני שוב חוזרת לזה, הרשימות והדברים שאני חייבת לשפר בעצמי:

- לשחרר- פשוט לא להכניס את עצמי לכל הבלגאנים האלה. נכון, אף אחד לא מתעניין בי, העולם ממשיך להתנהל גם בלעדיי, אני בנאדם ומותר לי לטעות. בייחוד כשאני עוד לא בת 18, אולי אחרי  זה משהו ישתנה וגם זה לא בטוח.. בקיצור אני עוד ילדה, אז אני אנצל את זה עד שאי אפשר יהיה לסחוט את התירוץ הזה, אני אשתה את כוס הנעורים עד סופה. ואחייך.

-להתחיל לשמור על הגוף שלי- אם זה בלא לשתות קולה או משקאות מוגזים שבאיטיות הורסים לי את השיניים ועוד כמה איברים פנימיים, אם זה לאכול בצורה נורמלית שהמטבוליזם של הגוף שלי יהיה תקין עד כמה שאפשר, אם זה לבחון מחדש את סיבולת הלב-ריאה שלי ולחזור להתאמן, אם זה להתחיל להסתכל במראה ולחייך למרות כל הביקורת העצמית הזו.פשוט צריכה לחזור לאמונה הישנה הזו, שהגוף שלי הוא המכונה הכי מדהימה בעולם ושאני צריכה לשמור עליו עד כמה שאפשר ולנתק את דימוי הגוף שלי ממידת הג'ינס.

- לחזור להשקיע בלימודים- לא להתעצל כשזה מגיע לרגעים הקטנים-גדולים האלה. ממילא אני לא סגורה על המקצוע העתידי שלי אז לפחות שכל הדלתות יהיו פתוחות בפניי.

- לפשט- לחזור לפשטות הזאת של פעם, לזו שבזכותה נהניתי מכל דבר, לא משנה עד כמה הוא קטן, ללהנות ממוזיקה לפני השינה, ללקרוא ולשקוע עד הסוף, ללסבך את החיים של הדמויות בסיפורים ולא את שלי, להסתכל על החיים בצורה הרבה הרבה יותר מאורגנת כי דיי הסתבכתי בכל העצמי הגדול הזה, פשוט להקטין ראש ולהתרכז בכמה דברים-משבת עד חמישי בללמוד עד צאת הנשמה, מחמישי בערב עד שישי להתרפק על האוויר הצלול של החופש. פשוט לא לחפש את המורכב והרע שבתכלית האנושית אחרת זה לא ייגמר וזה באמת רק ממשיך ונערם בערמות שנאה כלפיי כולם, בייחוד כלפי הילדים בגילי וכלפי שיר בפרט.

-להפסיק לזלזל בכולם- אם זה במורים שהגיעו רק לתפקיד בו הם נאלצים להתמודד עם צוציקים בגילי, אם זה בשיטת החינוך הכושלת של מדינת ישראל, אם זה בילדים בגילי שהולכים כמו צאן המובל לנורמליות משעממת ושוחקת להחריד, אם זה בכל האנשים שמצליחים ליצור קשרים חברתיים, אם זה באנשים הנחמדים, במטומטמים, בבנים בגילי, בי, בהורים שלי, בתכלית האנושית. פשוט להפסיק לחשוב שבגלל שאני בוגרת אני טובה יותר.

-לא לפחד- אם זה מלרדת באמת את הקילוגרמים שנשארו לי ולגלות שאני לא באמת אהיה כזאת יפה, אם זה מהתגובה של כולם כלפיי ובייחוד מפני כשלון. כי מותר.

-לפתח את עצמי- להמשיך לקרוא ספרים שמפתחים את הראש אבל באמת להתרכז בהם ולא רק לעבור במהירותע ם העיניים בשיעורי סוציולוגיה ולהתפעל מהעומק הלא מובן. לפתח תחביב חדש, למצוא משהו מהנה, להבין כבר מה הדעות שלי לגבי דברים, למצוא נושאים מעניינים, לחוות קצת את החיים ופשוט להיות.

-לצאת מעצמי- אם זה לעזור יותר לאמא, לא לעשות דווקא לכולם, להתרכז גם באנשים שמסביבי, לא להיכנס בשיר כל פעם שבא לי, להפסיק לנצל את אלה מסביבי כשמתחשק לי ולשקוע בחזרה כשהם קוראים לעזרה אבל רק לאנשים שאני באמת אוהבת

-לא להיכנע לכל מגמת החברות הזאת- "החבר הכי טוב שלי, זה שאני מספר לו הכל ויודע עליי הככככככל". תמיד ביקרתי וגיניתי את האנשים שעושים את זה אבל מצאתי את עצמי בשבועות האחרונים משתפת את אמיר וחלי ואתמול גם את שלומית בסודות שלי בלי לשים לב אפילו, אולי אני כמהה למגע אנושי ולתחושה שלאנשים אכפת ממני אבל עדיין. מצד שני אחרי המריבה עם ההורים ברביעי לא היה לי באמת למי לפנות מלבד לחלי כי כל שאר האנשים הקרובים אליי פגעו בי, מדצ שני יש לי בעיות אמון וקרה לא פעם שחלי או טומי או אמיר סיפרו לי סוד של מישו אחר אז מה מבטיח לי שהם לא יעשו את זה נגדי? אז הגיע הזמן להפסיק עם זה. להוציא על הנייר או לחילופין פה ופשוט להתחיל לשתוק.

-להפסיק לחפש את הפתרונות שלי במחשב- לא להיכנס יותר לצ'אטים ולחפש שם את פרינס צ'ארמינג, לא להיפגש עם אנשים מהאינטרנט, לא להכיר אנשים רק דרך הפייסבוק. פשוט לא!

-להתחיל לפתח סגנון לבוש משלי- ולנתק את הרעיון שזה קשור בגוף שלי, אני יכולה להתלבש הורס עם מעילים שיסתירו בדיוק את מה שצריך ולנעול נעליים מדהימות וג'ינס שלא נופל ממני ובלי קפוצ'ונים. אבל בשביל זה אני צריכה להתחיל להאמין בגוף שלי.

להתחיל לצאת יותר- לצאת כל שבוע עם אדם שאני אוהבת. אם זה ידיד או בנדוד שלי או סתם חבר מהעבר. פשוט לצאת ולהנות.

לרקוד- וסופסוף לפתח סגנון ריקוד משלי, כזה שבו אני ארגיש הכי בנוח והכי יפה בעולם, שאני אעצום את העיניים ואסחף רק לתנועות.

לכתוב- לא להפסיק, גם כשזה רע, פשוט לא להתייאש. זה מה שמחזיק אותי מעל המים ומונע ממני לשקוע.

-לפתח סגנון מוזיקה משלי- שנותה שמונים, ניק קייב, כמה ישראלים בעיקר אריק ברמן ושלמה ארצי ואיפה אני בכל העניין? אין אמן שאני מתקשרת אליו באופו טוטאלי אולי מתחילה לפיג'י הארווי אבל זה לא עד הסוף. יש  לי קצוות אבל צריך לחבר אותם.

לסיים לקרוא את כל הספרים שהתחלתי- התקרבות, זאב הערבה, אנה קארנינה, המאהב,עוד ספר של ניטשה, אוסף סיפורים של אוסקר ווילד, אח גדול, עד שאמצע אותך ואלו רק הספרים שאני זוכרת.

-לא לחזור לקנות שטויות- בקיץ גיליתי מהי תרפיית קניות אמיתית. וקניתי דבריםשכרגע מעוררים בי רק רגשי חרטה איומים וזה מתחיל לחזור, אם זה בנעליי עקב אדומות בהן חשקה נפשי או בשמלה קצרה או בסוודר או בארבעה ספרים במאה שקלים וזה יכול להיות נחמד רק שאינלי מספיק מזומנים כדי לממן את הרצונות שלי. אז דיי.

-להוציא רשיון- אני נושקת ל18 ועוד לא עשיתי תיאוריה, השינויים שמשרד התחבורה יוזם לעצמו נראים קרובים ומאיימים מתמיד אז צריך לקום ולעשות מעשה ומכאן- צריך להמשיך לחסוך, אם לא לרשיון אז לאוטו שאחרי.

-להתנתק מהמחשב- בממוצע אני ארבע שעות על המחשב וזה ביום רע. מספיק!

-לסדר לעצמי את לוח הזמנים- ולעמוד בו.

להתחיל לעשות- דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. אז קדימה הגיע הזמן.