יום שישי הגיע והביא איתו המון שאלות
החל בשקילה שהורידה ממני עוד חצי קילוגרם של כאב
ונסיעה שלא הרגישה טוב כ"כ באוטובוס הבינעירוני לנתניה
כשהגעתי אבא שלי הופתע לראות אותי אחרי שאמרתי לו שלא אוכל
בערב קבענו לצאת למסעדה רוסית ביחד עם השותפים שלו לדירה
היה לי ממש קר
ולבשתי שמלה קצרה
והרגשתי ממש לא בנוח אבל אחרי כמה דקות של שתיקה וגינוי עצמי בפנים נכנסה חבורה של כמה אנשים, תחילה נכנס בחור ממש ממש גבוה, בסביבות מטר תשעים אולי אפילו יותר ואחריו בחור נמוך אבל הרבה יותר יפה. שמתי עליהם עין ולאחר שעה או משהו בסגנון אחרי שרקדתי קצת עם אבא שלי שמתי לב שהם מסתכלים, תחילה הגבוה ואחריו הנמוך, באמצע הריקודים דרכתי על הנמוך בטעות וביקשתי סליחה. אחר כך התחלנו פשוט להסתכל אחד על השנייה, העובדה שישבנו אחד מול השנייה בהחלט תרמה לעניין.חבר של אבא שלי הקדיש לו שיר ואז יצא שאני ואבא שלי שוב רקדנו, היינו הזוג הראשון שעלה על הרחבה, מזווית העין ראיתי איך שני הבחורים ששמתי עליהם עין מסתכלים עלינו.
אחרי עשרים דקות בערך הוא קם ועבר מול השולחן שלנו, המבטים שלנו לא נפרדו לשנייה והשיא היה בריקודים, המוזיקה הייתה מקפיצה ועשתה חשק לנער קצת את האיברים, החלטתי לנצל את זה ורקדתי עם השותפה של אבא שלי לדירה, ראיתי שהנמוך קם ולפני שהוא ירד במדרגות והצטרף לרוקדים על הרחבה הסתכלתי עליו והסתובבתי, וכך זה המשיך, המשחק הזה של המבט פה והמבט שם. הוא רקד וחזר לשבת במקום שלו רקד וחזר, ככה בערך שלוש פעמים וכל פעם העזתי יותר, קצת להסתכל ולהעיף מבט שחודר. קלטתי איך החברים שלו הסתכלו עליי וזה הרגיש קצת מוזר. בסוף אחרי שהגישו את המנות העיקריות התיישבנו ואחרי חצי שעה שוב התחילו לרקוד, הוא ישב שם ואני כבר רציתי הביתה, ואז הוא שלח מבט, אז לא נשארתי חייבת וככה התחיל ביננו כמו מין דו קרב כזה של מבטים ובסוף הוצאתי את התותח הכבד, חייכתי והוא המשיך להסתכל, לא זז ואז אבא שלי בא ומייד ניתקתי את קשר העין ושאלתי אותו מתי אנחנו עפים, הוא אמר שעוד שלוש שעות בקירוב. הוצאתי את האמפי ונשכבתי על השולחן. כבר לא היה אכפת לי מכלום, בחיי.
והתחלתי להתחרט על החיוך.
ורציתי לתת לו הזדמנות אחרונה אז יצאתי החוצה עם המוזיקה.
והתיישבתי על המדרגות
הם התארגנו לצאת, והסוף החל לתת את אותותיו
ולפתע פשוט התעייפתי מהכל, לא רציתי דבר, רק ייחלתי למיטה
אז שקעתי בשיר שהכי מכאיב לי לאחרונה silence is golden של garbage ונשענתי לאחור, לפתע הרגשתי משב רוח ופקחתי את העיניים, ראיתי אותו רץ בחזרה למסעדה תוך שהוא השאיר מאחוריו ורד שהכין ממפית כחולה. קראתי לו ואמרתי שאם השקייע בהכנה של הוורד לפחות שאראהאותו נותן לי אותו, החלפנו שמות וערים והא חזר למסעדה.
ופה כבר לא ידעתי מה לעשות אז שמעתי קצת מוזיקה וניסיתי להחדיר לי לראש שזה באמת קרה ושזו לא סצנה מאיזה סרט
אז החלטתי לתת לו את המס' שלי
נכנסתי ופניתי אליו תוך שהוא קשקש עם החברים שלו, ביקשתי שייתן לי את הפלאפון שלו, החבר הגבוה שאל אותי ברוסית משו לא ברור ומלמלתי שאני לא מבינה רוסית רק שיביא לי את הפלאפון שלו, ואיזה חיוך הם דפקו לי, שלושתם. החזרתי חיוך כי באמת לא יכולתי שלא, וחייגתי ביד רועדת את המספר שלי, בדקתי במהירות שזה המספר הנכון ולחצתי על חייג, תוך פחות משתי שניות ניתקתי, הושטתי לו את הפלאפון בחרה וחייכתי "עכשיו יש לך את המספר שלי" אני חושבת שהוא חייך. כבר לא זוכרת, וחזרתי בחזרה לשולחן שלי. הלב שלי דפק אבל כשהתיישבתי במקום הפלאפון לא הראה שהתקבלה שיחה ופה התחלתי לדאוג, אולי זה לא נשמר לו? אז הסתכלתי לאחור והגבוה חייך אליי, פתאום חשבתי שהוא ממש יפה כשהו מחייך ככה, אבל החיוך של הנמוך היה יותר יפה, הרבה יותר, חיוך אממיתי כזה של ילד שבאמת משתף בשמחה, אחד שמאיר לי את הנשמה.
אז אני לא יודעת אם הוא יתקשר
גם לא מצפה כבר, כי ככל הנראה זה לא נשמר, למרות שכעשיתי בדיקה חוזרת על זה עם הפלאפון של הידיד שלי זה כן שמר, אני כבר לא זכרת עד כמה מהר ניתקתי
אבל לפחות נשאר לי הוורד
ובחיי כל זכרון שלו, אם זה בחיוך שלו או בזה של החברים שלו, בייחוד בזה של הגבוה והעובדה שהבנתי שמישו התלהב ממני כל כך עד שדיבר עליי עם החברים שלו ושהם שמחו בשמחתו ושאולי אולי אני אכיר מישהו חדש, לאו דווקא כדי לאהוב אלא סתם.
וסופסוף העזתי
וזה היה שווה הכל
מטרות להיום:
ללמוד לספרות
לעבור על הדו"ח בביולוגיה
לעשות 20 דקות על האופניים
לנוח קצת
להתקלח
להמשיך במצב הרוח הנפלא הזה
עריכה:
ועכשיו מישהו התקשר, מספר לא ידוע
חשבתי שזה הוא, עדיין חושבת
התקשרתי בחזרה פעמיים אבל ניתקו לי
לא מתקשרת שוב, מחכה שמי שזה לא היה יתקשר שוב, מקווה שזה לא היה הוא.
שלא יבלבל יותר, ושלפחות יהיה לו אומץ לענות לי
עריכה 2:
שלחתי גם אסמס ובו שאלתי "מי זה?"
מצד אחד מה אכפת לי? בכלל לא בטוח שזה הוא אחרי הכל וגם אם זה הוא.. מה כבר יש לי להפסיד?
זה לא שאנחנו מכירים אומשו
ומצד שני למה? למה אני לא יכולה לשחרר קצת?!
שיחפש אותי.. מי שזה לא יהיה, מי שאני לא רוצה שזה יהיה
רק שזה לא יהיה הנמוך ושלא יחשוב שאני כבר בכיס שלו
מצד שני מה אכפת לי? שיחשוב.. ממילא היא ל מכיר אותי
ארר שונאת את חוסר ההחלטיות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
