דיי כבר, התעייפתי מהכל
אין לי עוד כוח לשיגרה הממוטטת הזו, לכל המבחנים שרק ממשיכים, להתמכרויות שלי שחוזרות על עצמן וכל פעם בצורתן החזקה יותר.
מוצאת את עצמי מתחברת להארי מזאב הערבה ונוטשת את עצמי, נוטשת את כולם.
היום באוטובוס היה חייל שמבט אחד בפניו היפות להפליא מוטט אותי בפנים, הוא הזכיר לי את רז. הצורה של העיניים שלו, הגובה.
משהו בו צעק והשתולל, הוא העיר אותי גרם לי לשלוח אליו מבטים כל הדרך. לבסוף כשהרים את עיניי הים שלו ובחן אותי לא הזזתי את העיניים ובסוף שלחתי חיוך, החיוך בסופו של דבר התעקם בדרך ויצא משו עקום ומבויש להחליא. הוא כמובן הזיז את המבט שנייה לפני שהזזתי שריר, אבל אני כמובן איטית מכדי לקלוט את זה.
ובסוף הבנתי מי הוא, זה הבחור שהעזתי לעשות לו מבטים מטורפים בערב יו"כ, בול באותה הצורה, אני הסתכלתי הוא סופסוף קלט, יישרתי מבט מחזיר ותוך פחות מכמה שניות הוא הזיז את שלו. בערב הוא נישק את החברה שלו, הפעם הוא בחר להתעמק בפלאפון שלו.
ודיי כבר נמאס לי מהמסגרות
ומזה שאני לא מצליחה בשום אופן להסתדר עם כולם ושונאת את כולם כשמדברים איתי
אבל כואבת כשהם לא
ומצד שני כל כך נהנית
ובאיטיות אני מקלפת עוד שכבות ממני
לא אלו של הבושה, הלוואי
מקלפת את האושר
ומשליכה כל פיסה לפינה מרוחקת
כזו שלעולם לא אשוב אליה
וכבר מתחיל להיות קר
כבר לא יודע איך לצאת מזה
מצד אחד מאסתי בכולם, ניסיתי לצאת מעצמי בעזרת אנשים
אבל זה רק סגר אותי בתוכי
כבר לא יודעת מה ייתן לי אוויר, להמשיך להתרחק מהם או להיות איתם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
