זה שוב בא.. המחשבות האלה.
אני כבר לא יכולה, הן האויב הכי גדול שלי ובו זמנית מה שמחזיק אותי. וממוטט. ושוב בונה ואז..
אז מה יהיה איתי? לא, אני באמת לא יודעת. זו הפעם הראשונה שהעתיד שלי לא ידוע לי, למעשה הוא ידוע. אם אמשיך ככה אני אמצא את עצמי משלימה בגרויות אחרי הצבא ומקללת את עצמי קצת בחוץ והמון בפנים.
אני בדרך לאבדון ואני יודעת את זה. כל כך הרבה מציק אבל לי? לי אין את הביצים להתמודד עם זה כמו כולם. התעייפתי מכל המלחמות שלי בהן הפסדתי.
הכרתי בחור חדש דרך הפייס.
מזכיר רצח את רוברט פטינסון ושאל אותי אחרי כמה דקות שיחה בצ'אט הדבילי שם "איך לבחורה יפה כמוך אין חבר?"
ואני? התאפקתי שלא לשלוח לו טחחחח אחד ענק. הוא לא יודע שאני חתיכת קליפה מהלכת, מורכבת מעבר ומהווה מעומעם ובעיקר בעיקר מזכרונות שממשיכים לעכל אותי מבפנים. הוא לא יודע.
הוא לא צריך לדעת.
יש דברים שזרים יפים להפליא לא אמורים לדעת עלייך. במיוחד לא על המראה המעופש שלך.
ואני רוצה אותו, לא יודעת עד מה זה אותו.. פשוט רוצה כבר שיהיה לי חבר, והוא נראה מושלם.
גם נשמע כזה (ולמדתי לקרוא אנשים).
הוא הציע שניפגש השבוע, אני רוצה.
אבל מפחדת שיראה אותי ככה, עירומה מבטחון, חסרת יכולת נורמלית לתקשר עם בחור נורמלי שלא לדבר על חור הנסיון שיש לי במערכות יחסים שהן לא הרסניות ולשם שינוי באמת קורות במציאות.
ולא אמרתי לו.
אנחנו מדברים כל יום.
לפעמים יותר ולפעמים פחות.
ואני רוצה, רוצה כבר לצאת משם.
ושמתי לי למטרה לרדת עד שיהיה לי אומץ להיפגש איתו ולהקסים, לפזר קצת אבקת כריזמתיות ולכשף במילים עדינות שמביעות עולם שלם שהוא ירצה לחקור.
ואפילו בשלושת הימים האחרונים לא אכלתי, כי לא רציתי להשמין.
אבל אז סיפרתי לחברה שלי עליו והיא אמרה שהוא אגואיסט ושחצן ושוביניסט שמאוהב בעצמו (לפי דיברי חברה מהכיתה שמכירה אותו מחוג אליו הוא הולך).
והתחיל לרדת לי ממנו, בעיקר אחרי שלא דיברנו אחרי זה והוא לא פיזר את הצ'ארם שלו.
ואחרי שהוא לא ענה לי להודעה ששלחתי לו היום בכלל התחרפנתי.
כי התחלתי להתמכר לזה שוב, לפרפרים העדינים שמתחילים לבקוע מהגולם, למחשבה שיש לי מטרה כלשהי בחיים ושהיא לא נמצאת במרחק של מאות קילומטרים ממני לשם שינוי ושאולי אולי הוא גם רוצה קצת ממני כמו שאני רוצה ממנו.
אבל אז איבדתי את זה. עדיין לא מצליחה להאמין שמישהו ירצה אותי כמו שאני, שמישהו יקבל אותי, שמישהו יאהב אותי ויימשך אליי פיזית מהול בהרבה פנימות כובשת.
אני לא כזו, פשוט לא.
ולא יודעת מה לעשות.
לכן נשברת היום אחרי השיחה שלנו, אני הובלתי וקצת עקצתי והוא נתן.
אבל לא ענה על שאלה ששאלתי והתנתק לי שוב מהחיים.
עד ההתחברות הבאה.
עד ששוב ארצה להזריק קצת ממנו לווריד.
אבל לא יודעת אם אני צריכה או רוצה.
יש לו חלק גדול מהסיבה בגללה אני לא נרדמת- אני פשוט מדמיינת אותנו נפגשים ואיך אנחנו נהיה, ואיפה נטייל, ומה נעשה ובלה בלה בלה כשאני כבר לא יודעת בעצמי מה אני רוצה. אני חושב שאני רוצה אותו. אבל מפחדת לרצות עד הסוף כי לא יודעת אם גם הוא ירצה.
וזה מתסכל.
שוב אני הורסת לי.
"נמאס לי לישון ליד האדם שאני רוצה להיות כשהוא מלא טוהר המהווה ניגוד מוחלט לעוולות העולם שמרכיבות אותי"
אז רוקנתי קצת מחשבות שאני מפחדת להודות בהן.
כי אני לא יודעת אם אני רוצה. ואולי ככה זה אמור להיות, להתחיל בתור ידיד ומשם להתקדם?
אבל אנחנו יודעים היטב לאיזו מטרה אנחנו מכוונים, שנינו.
ואני פוחדת, פוחדת שהוא באמת כזה ואני לא רואה.
פוחדת שהוא ימשיך להעמיד פנים ויגלה אותן כשאהיה שקועה עמוק בתוכו, בלי יכולת לצאת.
פוחדת שהוא בכלל לא יחשוף את הפנים שלו. וכשאני איפתח בפניו, אקלף לאט לאט את השכבות שכיסיתי בהן את נשמתי הוא ישתמש בהן כמשפט פתיחה לבדיחה כשייפגש עם החברים שלו או כשיתחיל עם מישהי מאחורי גבי.
קודם רציתי לשנות את עצמי, שיימשך, שיטעם קצת מהניצן שעוד לא פרח. עכשו כבר שוקלת אם בכלל כדאי.
אבל אנחנו מכירים רק שלושה ימים, גם זה בקושי.
האם אני ממהרת או באמת חשה משהו אמיתי? האם אלו סתם פרנויות שלי או שהן צבועות בקצת מציאות?
מצד אד רוצה כבר לצאת מזה, ממעגל ההרס ומה שכל כך ייחלתי שיקרה מתחיל לרקום עור וגידים בצורה של עלם קסום, אולי אני לא מוכנה לזה, אולי זה הרגע בו אני צריכה להחליט ובאמת לעשות?
האם זה הזמן?
יותר מידי שאלות שלא מניחות לי לישון.
הזנה מוגזמת של פחדים.
קונלפיקט פנימי שלעולם לא פוסק וכעת רק טורד את שלוותי יותר מאיי פעם.
רק שייגמר כבר, שתבוא התשובה!!
כרגע זה כל מה שאני מייחלת לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
