אני מכורה, מכורה להתרגשות שבכאוס.
לבלגאן הזה שהופך את כל מה שמוכר, בגלל זה אני אוהבת לשוטט במקומות לא מוכרים או לגלות חדשים.
בגלל זה אני לא מצליחה להתמיד בשום דבר לאחרונה כי יש בי פחד, פחד שאם אני אחזור לשיגרה אז הכל יתהפך שוב כמו קודם, שהקרקע תישמט לי מתחת לרגליים, שאני אמצא את עצמי מבולבלת וחסרת אונים ממש כמו לפני שנה.
בגלל זה אני לא נותנת לעצמי להיסחף לשגרתיות, למשהו יציב שבאמת יחזיק מעבר לדקה הקרובה. יש בו משהו מאוד נוח בהתמכרות הזו לבלגאן, לסתירות ולחוסר איזון נוראי שמטלטל את כל סדרי החיים, הכל משתנה, דינמי ונע עם כל רגע בו לא נפחתי את נשמתי המיוסרת.
וזה נוח כי למרות כל הבלגאן אני יודעת שאני שולטת אבל עכשיו? עכשיו אני נשלטת, נשלטת על ידי ההתמכרות. ההתמכרות ללעשות משהו שאסור כי זה יזיק, ללאכול בערב למרות שאני יודעת ששבעתי, ללפצוע את עצמי למרות שדיממתי מספיק ולהמשיך. קודם הייתי מתחבטת עם עצמי האם לעשות, היום זה כבר מובן מאליו, זה אפילו לא נשאל אלא פשוט קורה. מעצמו. כמה שיותר רע והרסני כך יותר טוב. איזה יותר טוב? הכי טוב!!
הרס עצמי מעולם לא נראה מושך כל כך. אולי התובנה המפתיעה הזו בקשר לעצמי תוביל לאיזושהי התקדמות לגביי. מי יודע? אופטימיות היא תכונה נרכשת.. אולי יש לי מספיק אמצעים לשייך אותה כרכוש שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
