סודות של נפש מרובדת

אז היום זה קרה, היום שלעולם לא חשבתי שיגיע-ההתחלה של הסוף.

קמתי היום במצב רוח דיי טוב, למרות שהבנתי אתמול עד כמה השמנתי, למרות שאתמול הייתי בביצפר ועזרתי לקשט ועדיין עברתי לייד קבוצה מאסיבית של שמיניסטים לעתיד והשפלתי מבט, למרות שקלטתי את צמיגי הענק שטיפחתי במו ידיי (או יותר נכון במו פי?) היה דיי נחמד. יצא לי לראות את חלי אחרי חודש התכתבויות מאסיבי ורווח לי לגלות שהיא לא רזונת כמו שפחדתי שכולן יהיו שם.

אז קמתי היום והכלב שלי היה לידי, יישן כמו תינוק. ליטפתי אותו ולמרות העייפות קמתי ותכננתי להתקלח-המים היו קרים מידי, הכלב השתין בסלון ובזמן שרצתי בין האמבטיה עם עדשה ביד וסמרטוט כדי לנקות את הפיפי שלו חטפתי הערה מאמא שלי שאני לא צריכה לשים עיתון על הריצפה כי הוא ממילא לא משתין על זה, מה שלא מנע ממנו דקה אחרי זה להשאיר על העיתון שלולית ענק (כמה הוא שותה?!).

התאפרתי וגיליתי למרבה הצער שהשיער שלי נפוח ושהבטן משום מה מסרבת לרדת ממידותיה העצומות, התלבשתי וניסיתי להרגיש יפה. משום מה זה לא הצליח ממש. אבא של שיר הקפיץ אותנו לבית הספר וכשנכנסנו היה פרוש בכניסה שטיח אדום וכמה ילדים מהשכבה שלי עמדו ופיזרו חתיכות נייר או שרו שירים לא מובנים- משום מה זה גרם לי להרגיש טוב, כאילו משהו גדול מצפה לי. והמוזיקה הרעידה כמה פחדים בלב והעיפה אותם למקום אליו הם שייכים-החוצה.לא מצאתי מישהו בחצר להגיד לו שלום והיה בזה משהו מאוד מערער. אז עשיתי סיבוב כושל ונכנסתי לביצפר תוך שאני עוברת מול פני אדם-תלמיד יא' חש ברמות שהיה לי מיני מיני מיני קראש עליו לפני שנה-כשעוד הייתי טיפשה וחשבתי שאני אהנה מחמש יחידות מת'. בכל מיק נכנסתי ומצאתי שמישהו העיף את התיק של חלי מהמקום שקבענו, אחרי שיחה מהירה איתה העפתי את התיק שלו על הרצפה. אז יצאתי החוצה עם שיר ופגשנו את ליה שעמדה בפינה מרוחקת מכולם וחלי קפצה להגיד שלום ודניאל מיב' 5 קפצה להגיד שלום ושאלה למה אנחנו עומדים שם.. ת'אמת? לא ידעתי מה להשיב. ליה אמרה שאוטוטו נבוא ובשנייה הזאת המחנכת שלי קראה לנו להיכנס. היה חביב בכיתה, אווירה נעימה של משהו טוב. המחנכת אמרה כמה מילים ושלחה אותנו לחצר-כי יש חזרה גנרלית של הטקס פתיחה שלנו. בכל מיק ראיתי שם כמה אנשים, התחבקנו והתנשקנו, כמו באירועים רק הרבה פחות נוצץ ועם שטיח אדום שעשוי מבד זול שאפשר למצוא בחנויות מלאכה. ראיתי את יוליה והיא התחבקה עם אנשים אחרים, התעלמתי ממנה עד שבסוף הגענו למצב שאנחנו עומדות אחת מול השנייה, היא שאלה אותי אז מה לא מגיע לי חיבוק וחיבקתי אותה עם נשיקה חלשה על הלחי. לא זכור לי שהחלפנו יותר מידי מילים. התפזרנו לנו ואני השתרכתי אחרי חלי כי נוח לי איתה, היא מוקפת באנשים שעושים לה טוב ואני יודעת שזה נשמע כאילו אני נדבקת, אני באמת מרגישה ככה. זה מתחיל להימאס עליי. אבל אין ברירה.

דיברתי עם המורה הקודמת להיסטוריה וכשאמרתי לה שהסופי שלי הוא 94 היא אמרה שאין הרבה כמוני ושאני מיוחדת, למרות שהיא אמרה את זה כי העלתי לה את הממוצע זה הרגיש טוב. באמת טוב. וכשנופר אמרה לי בכיתה שרואים שהחופש עשה לי טוב כי אני נראית טוב בכלל הרגשתי מעולה. התיישבנו לטקס אחרי שיחה ארוכה עם יונתן שהוא מין ילד פרחים מנודה אבל אף אחד לא יודה בזה. אני מוצאת אותנו מאוד דומים. בכל מיק ברגע שהוא בא והתחיל לדבר איתי ועם שיר חלי יניב ועופרה התרחנו באיטיות עד שנשארנו אני שיר ויונתן. אני לא אגיד שבמהלך השיחה לא פזלתי לכיוון של הבנות אבל משום מה הבנתי שטוב לי לדבר עם הילד שלא מסכים להתקלח. באמת טוב לי.

כשנכנסתי לביצפר לשים סרט אדום על היד קלטתי את יוליה מסתכלת עליי עם מורן. הרגיש מוזר.

הטקס היה מצחיק ומשום מה היה מאוד נוח לצעוק שהשכבה שלנו שולטת בבית הספר, הרגיש כמו להיות חלק ממשהו. הרגיש משוחרר. ובמהלך ריקוד הברייק של שניי ילדים מוכשרים ברמות תהיתי אם אני באמת מאושרת ואחרי מיני דיאלוג איתי הבנתי שכן, באמת טוב לי. אחרי זה הצטלמנו כולנו מריעים וצוחקים ורקדנו. כשהמחנכת שלי פיזרה אותנו ואמרה שצריך לנקות בדרך פלא החצר התרוקנה. בכיתה ניתנה לי מערכת השעות שלי וכמה דקות של שיחה עם חלי. 39 שעות אם תהיתם. חרא של דבר אם תשאלו אותי אבל אני אסתדר. שנה שעברה היה יותר גרוע. או לפחות הרגיש ככה.

אחר כך היה לי ספורט-חטפנו הרצאה. ניסיתי להימלט מהשתתפות השנה בכך שאמרתי לה שסיימתי טיפול בכדורים נגד אקנה לפני שבוע ואם אני יכולה להשתתף. הזונה ביקשה אישור. למישהו יש רעיונות איך אני יכולה להוציא פטור בלי לקחת תרופות בדרך שלא תפגע לי בפרופיל הצבאי?

אחת הסיבות לזה שאני לא רוצה להשתתף זה כי אינלי בגדי ספורט שעולים עליי והדבר האחון שאני רוצה לעשות זה לרוץ עם מכנסיים צמודים מידיי.

ואז באה נקודת השיא של היום-שיעור מת'. בדרך פלא צומצמנו לעשרים ילדים מתוך 44 לפחות. מלפניי התיישב עומר, סוג של יזיז עיניים שלי. הוא הסתובב לבקש דף ואני ביקשתי טיפקס ואני יודעת שזה נשמע כמו איזה קטע גרוע מסרט אמריקקי אבל אנחנו לומדים שנתיים ביחד ולא החלפנו מילה אז כן, אני מחשיבה את זה להישג, מה שאני לא מחשיבה להבנה המינימלית שהייתה לי. לא הבנתי כלום ממה שהמורה הסביר, אל הצלחתי לפתור שום דוגמא ובמקום לתרגל היום משכתי את העבודה המזוינת בלשון שעתתיים יותר מידי ולא נשאר לי זמן. נכנסתי לפייס ושם תמר העלתה תמונות שהיא צילמה היום, כשראיתי את עצמי מחייכת במלוא תפארת לחיי הבונה שלי רציתי להקיא. נראיתי כמו הבחורות הענקיות העגולות האלה שנטולות כל טיפת חן. איך כולם ראו אותי היום? איך אנשים הצליחו להתחבק איתי כשהשמנתי כל כך ונראיתי כמו הצרות שלי?

נכנסתי לאון בעיקר אחרי שאכלתי צ'יפס ובמבה לפני זה. האסימון נפל-אם אני רוצה הוכחה שלי שמנה זה פרוש שם, כשאני מסתירה ביד גדולה מידי שני ראשיי אנשים מחייכים. אני מרגישה רע, שמנה, דוחה. חוזרת לגיל 10 שבו לא הייתי שייכת. וזה מרגיש כל כך מוזר בעיקר כי כשאני מסתכלת במראה אני לא נראיתי כ"כ שמנה ודוחה כמו שהייתי בתמונות. כל הבטחון בעצמי אבד לי. אני רוצה לרדת כ"כ כד שעוד כמה חודשים אני אסתכל ודע שהשתניתי. אבל זה לא יקרה כל כך מהר. אני אצטרך לפחות חצי שנה של איפוק כדי שזה יקרה והחלטתי שמחר אני לוקחת שני תפוחים ואוכלת מבחינתי מחצית מהקלוריות שאני אמורה לאכול מחר. אני ארד וזה חייב לקרות מהר לפני שאני שוב נשברת סופית.

אם זה לא מספיק גרוע הכלב שלי החליט שהוא מתנקם בי היום על זה שנטשתי לשש שעות והתחיל לנבוח עליי-דבר מעצבן כשאני יודעת שאני לא עצבנתי אותו או משהו, סגרתי אותו בכלוב שלו וגיליתי שהוא השתין בסלון (שוב), הייתי חייבת להירגע ומהר אז התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה על הכלב, היא כעסה ואמרה שאני אוציא אותו עכשיו, כשלא הסכמתי היא סגרה ולא נתנה לי אפילו לספר לה על הפנים העגולות שלי, וזה הרגיש כמו פעם. כל כך מתסכל, כל כך רע, כמעט התפוצצתי, היו לי כ"כ הרבה דברים להגיד אבל כלום לא יצא. הכל געש ולא הבנתי מאיפה לעזאזל אני אמורה לגייס כוחות כדי להגיע מחר שמחה ונטולת אירועי השעות האלה שנחקקות משום מה יותר מפרצי הצחוק שהיו לי היום או ההרגשה הטובה שהעזתי להצטלם למרות שידעתי שזה יכול לצאת רע או המבטים שעומר שלח. באמת לא יודעת.

משהו בי לא מהונדס כדי שאהיה שלמה. אבל אז הבנתי, אחרי שיחה עם אבא שלי שאיחל לי שנה טובה שככה זה. לא תמיד טוב אבל תמיד יכול להיות הרבה הרבה הרבה יותר רע וכואב ולי יש נטייה להיסחף עם זה (נפש אמנית או פסימיות יתר-אתם תחליטו) בסופו של דבר השלמתי עם עצמי שזה מה יש ועם זה ננצח, אחר כך אני אשחיז את הסכין ויהיה טוב יותר אבל כרגע אם אני אשקע בעצמי אני רק אחנק.

מטרות למחר:

לתרגל את התרגילים הלא מובנים במת'.

להשלים שלוש שעות שינה חסרות.

לא להיתקע לבד בהפסקות.

לא לריב עם ההורים והכלב.

לכתוב קצת כדי להירגע.

לקחת ספר באנגלית מהסיפרייה (אם תיפתח)