סודות של נפש מרובדת

בלילה אתמול יצאתי עם הכלב שלי ובתדודה שלי לפארק שלייד הבית שלה, התלבשתי חביב ואפילו הרגשתי דיי טוב עם עצמי (אני לא מסוגלת להגיד כרגע שאני מרגישה יפה, באמת שלא). ביציאה מהבית השכנים שלי עצרו אותי לבירור על הכלבון המקסים שהחזקתי ביד ולסשן צילומים קצר, בדרך לבית של דודה שלי שתי נשים רוסית חמודות משהו עם מבטא כבד דיברו איתי בערך עשרים דקות על כלבים ועל הגידול שלהם. בפארק כל הילדים הקיפו אותנו במעגל. בדרך חזרה מישהו אמר שהכלב שלי יפה, ממש כמו הבעלים שלו.

וכשחזרתי הביתה הדבר היחיד שרציתי זה לבלוס כמו מטורפת.

ונכנעתי.

למרות שראיתי איך אכילה מסודרת משפיעה עליי לטובה, למרות שבאמת הבנתי שככה זה צריך להיות.

זה כמו שאני נהנית לעשות שיעורי בית, כי אז הכל רגוע ובאמת כמעט כל הצרות נשכחות אבל דאמט זה משעמם רצח! אני צריכה להכין את עצמי נפשית כדי לשבת ולנוח מהכל, במקום אני מעדיפה לשכב על המיטה ולשלוח לשולחן מבטי ערגה מזויפים. ישנו חשש הולך ומתגבש שאני סובלת מהפרעת קשב.

אבל התיקווה לא אבדה.

אתמול בלילה, אחרי שמיעה רצופה של כל השירים של snow patrol הצלחתי לשבור את זה- מחסום הכתיבה שלי נחסם והצלחתי להתחיל לכתוב משהו חדש!!!!!!!!

הבעיה שאחרי שכתבתי שעתיים הייתי חייבת ללכת לשירותים שם כמובן מחכה לי ספר מדהים שאני קוראת עכשיו, אחרי כמה דקות קריאה בו הבנתי עד כמה הכתיבה שלי דומה לי-חסרת כיוון וסגנון מסוים. לכן הפסקתי לעת עתה, אני אמשיך כשהמוזה תשוב.

היום עבר בצורה מוזרה, כמו בדקות הראשונות אחרי שהתעוררתם ואתם מנסים לחזור לישון, לכודים בין חלום למציאות, בין העולם שלכם לתוהו ובוהו ששורר בחוץ.

העירו אותי אחרי חמש שעות שינה בלבד, במבט עייף הבטתי בכלב שלי שדילג לו על המיטה ועל החיוך המבסוט שאמא שלי לא הספיקה למחוק מהר מספיק.

ברטינה חביבה גירשתי משם את שניהם ובסוף חזרתי לישון עם הכלב שלי לעוד כמה שעות טובות.

כשהתעוררתי החלטתי להתחיל את הבוקר בצורה בריאה, לאכול פירות שדרך אגב עדיך לאכול על בטן ריקה, אז אכלתי ענבים.

הבעיה היא שקפץ לי ג'וק לראש שאני רוצה גם עוגה וגם קצת ממרח השוקולד ונכון, נפלתי קורבן לעוד אחד מהתקפי האכילה הבולמוסית שלי (ותודה לך אופי חלש, לעולם לא הייתי מגיעה לכאן בלעדיך). וכשסיימתי לבלוס והבטן התחילה לשלוח אותות מצוקה הבנתי שבעצם אין לי מה לעשות כבר היום.

אני מרגישה רע עם עצמי ולא רוצה לצאת מהבית כשיש אור יום ואנשים באמת יכולים לראות איך אני נראית.

אני עייפה מידי מכדי לעשות פעולה קוגנטיבית כלשהי.

משום מה יש עדיין עגמומיות מסוימת שמונעת ממני לרצות לדבר עם מישהו מבית הספר או בכללי.

ואז הבנתי שאני בעצם שם, בכאוס הזה של החופש, ברגעים שבגללם אתה מוכן לחתום על כל הצהרה (גם אם זה כולל שיעבוד טוטאלי למתמטיקה או כל דבר אכזרי כמעין זה) רק כדי לצאת מהמצב הזה. אני יצאתי ממנו בעזרת ביקור אצל סבא וסבתא שלי. לא שזה עזר במיוחד אבל בעזרתו הנדיבה של בנדוד שלי (שעזר לי להבין שבנוסף להכל שהאנגלית שלי זוועתית) הצלחתי לצחוק לכמה רגעים, לקבוע איתו למחרת ולא לשקוע שוב בעצמי (תחביב שאני מוצאת את עצמי עוסקת בו יותר מידי לאחרונה).

בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאני תמיד עושה את זה, במקום להתקדם קדימה ולעשות משהו עם עצמי אני שוקעת ככה, לאט לאט מכניסה את כל הגוף ובלי לשאוף אפילו קצת אוויר מכניסה גם את הראש לתוך הנפט שלי, מתפלשת קצת בשחור ובדקה האחרונה לפני הדד ליין אני יוצאת ועושה את זה מלוכלכת כולי. לכן אני אף פעם לא מוכנה, לכן אני תמיד מגלה בחופשה ששכחתי את המטען של הסלולארי, לכן אני תמדי מפוזרת\בעלת שיער סתור\חסרת בטחון\לא יודעת לאן פניי מועדות. אני חייבת לשנות את זה, במקם לנוח קצת לפני שאני למשל אורזת את המזוודות כשאני מבקרת קרוב משפחה רחוק או איזה בית בלון מעופש אני חייבת להכניס לעצמי שאני אהנה ולא משנה מה.

החברה מהשכבה חזרו לפני שבוע בערך מהמסע לפולין, מסע שאליו לא יצאתי בגלל שפחדתי שלא יהיה לי עם מי להיות ולא רציתי להיות מוקפת בכל הטינופת הזאת שנאלצתי להיתקל בה כל יום ויום ביא' במשך שמונה ימים בלי להימלט. אז נכון אני חושבת לפעמים שאולי אם הייתי שם משהו היה משתנה, אבל אני כבר לא שם. אין טעם לשנות את זה. הם מגובשים ומאחודים ואני שוב מוצאת את עצמי בחוץ. הם קובעים ללכת ביחד למסיבה ביום שישי ואני לא הולכת לשם בגלל שאני לא רוצה להיתקל בהם, כי כשאני שם אני לא אמיתית, אני חרדתית משהו, עצבנית, מלאכותית ולא נהנית באמת. תמיד נראה לי שמישהו מסתכל עליי. לכן כשאחד מהם כתב בפייסבוק שהם מתחילים לתכנן את מסיבת תחילת השנה לא כתבתי לו שאני רוצה להשתתף כי אינלי עם מי להיות שם במפגשי התכנון, אני לא אעיז להופיע מול במה שכזאת אז למה להכניס את עצמי לשם? למרות שתכננתי לשלוח לו כמו גדולה "בטח גל, אני באה מייד" ובאמת להתחיל להיפתח אליהם אני חייבת את השבוע וקצת הזה שנשאר לי כדי להגיע למסקנות סופיות עם עצמי.