רגשות האשמה התעוררו לחיים אתמול אחרי ההשמצה הטוטאלית שעשיתי לשיר, מצד שני הן התעוררו מחשש שהיא עדיין משוטטת פה ותרה אחרי בלוגים מעניינים. לא נראה לי שהיא תתעניין במיוחד בבלוג כמעין זה. מקווה שלא.
ואז הגיע הפחד, הפחד שהיא תקרא את מה שכתוב פה עליה, הרצון לסגור את הבלוג מעולם לא היה חזק כל כך, מצד שני הבנתי שזאת האמת שלי, רעה עד כמה שהיא תהיה, אכזרית, מציקה וכואבת. ככה אני מרגישה, אין טעם לשנות את זה. יש בתוכי הרבה ארס ואני מודעת לזה, אבל אני לא רוצה להוציא אותו עליה בטעות או לדבר על זה עם חברה שלא בטוח שתצליח לשמור את זה לעצמה (חוסר האמון שלי באנשים מוכיח את עצמו כל פעם מחדש). אז עדיף שאני אוציא את זה ככה, כשהיא תחת שם בדוי ובין זרים ולא בין אנשים שבאמת מחברים בין השם לפנים.
מצב רוח לכרגע:אופטימי משהו.
מי יודע.. אולי יש תקווה כלשהי אחרי הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
