סודות של נפש מרובדת

יום ההולדת של שיר התחיל בעצב איום שרק שאב אותי יותר ויותר, היית עייפה אבל כששמתי לב שהשעה כבר שש בבוקר החלטתי לצאת עם הכלב לטיול ואז לישון.

במקום לעשות את זה כמו שצריך הייתי חייבת לבדוק את תיבת הדואר, שם חיכה לי מכתב מלישכת הגיוס ובו היה כתוב תאריך הגיוס שלי, בשמונה עשרה ביולי 2010. הלב שלי דפק והתחלתי להזיע, לא יכול להיות שהסיוט הכי גדול שלי מגשים את עצמו, אני מגויסת מוקדם, בלי להספיק להתאושש מהבגרות האחרונה, לחשוב שיפרידו בין התיכון לצבא רק ארבעה ימים, עמדתי להתמוטט אבל החלטתי בצעד אמיץ לבדוק אחרי חצי שנה מהצו הראשון ועוד המון עיכובים (אם זה בגלל בדיקות העיניים או בגלל השימוש בתרופה נגד חצקונים) מה באמת הפרופיל שלי, טוב אז חברים אני שמחה להודיע לכם שאני נמצאתי תקינה לחלוטין (חוץ מסעיף משקף).
בלי לשים לב התחלתי לדמיין את עצמי במדים ובאמת כשהייתי בתחנה המרכזית היום לא יכולתי להסתכל יתר על חיילים במדים, היה מרתיע מאוד לחשוב שאני אהיה אחת מהם עוד פחות משנה, איבחן על ידי חיילים מיואשים כמוני או לחילופין על ידי סטודנטים. מעודד משהו כי הרי הצבא רואה בי מישהי מושלמת (כמעט). התבכיינתי לשיר ולליה בטלפון (לשיר איחלתי גם המון נשיקות ומזלט טוב לפני ההתבכיינות) ואני שוקלת ברצינות לדחות את תאריך הגיוס שלי, יש לי פחות מחודש להחליט.. מקווה שאני אצליח להגיע להחלטה הנכונה. באמת שלא יודעת כבר מה לחשוב.
אחרי האירוע "המסעיר" הזה הלכתי לישון כשאני יודעת שצפויות לי מקסימום ארבע שעות שינה שהצטמצמו בדרך פלא לשלוש שעות שינה עם הכלב שלי במיטה. התעוררתי בשתים עשרה סהרורית לגמרי ואחרי שיחה עם ליה בה קבענו להיפגש בתחנה המרכזית ולקנות לשיר מתנה התחלתי להתארגן, התלבטתי בין שרשראות ולא בין חולצות כי כבר אין טעם לנסות אפילו, את השיער ניסיתי לסדר (הצליח חלקית), התגלחתי ואפילו התאפרתי (עדשות לא הצלחתי לשם בגלל הדלקת בעיניים מה שגרם לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי). באוטובוס פגשתי את המורה הפרטי שלי לשעבר שמשום מה התעקש לקום ולעמוד ליידי תוך נסיון כושל לנהל איתי שיחה, פה התגנבה לה ההרגשה הרעה שאמרה לי שאני לא מצליחה לפתח שיחות והוכיחה לי שוב עד כמה אני מפגרת מבחינה חברתית. יאי לי!
עם ליה נפגשתי מחוץ לתחנה המרכזית, דיברנו קצת, החלפנו בדיחות פרטיות ואז זה בא.. השתיקה, אויב השיחה, זה שמעביר בה צמרמורת של עצבנות כששמה מוזכר בכנס. וניסיתי להביא כמה נושאי שיחה אבל לא הצלחנו לפתח משהו, דיברנו עם ליה והחלטנו להיפגש במרכז קניות, שם טיילנו ואחרי כמה דקות של חיפושים מצאנו אחת את השנייה, התחבקנו והכל והחלטנו לשבת לאכול ואז לקנות לה מתנה ביחד.
אחרי שאכלנו והן ירדו עליי קצת ואני ניסיתי לרדת גם עליהן ובאמת לא לקחת ללב שיר הוסיפה לקערת הסלט שלה שאריות של הטוסט גבינה,אני הצטרפתי ובסוף אחרי תוספת של קולה ותכולה של כמה שקיות סוכר התערבתי איתה שאם היא אוכלת קצת מהבלגאן שהלך בקערה מולה אני נותנת לה חמישה שקלים, ליה התנגדה וניצחה והתחלנו לקשקש שטויות על סוג הישראלי שכרגע כל אחת גילמה בעת הכנה מחודשת של הסלט- אני הישראלי המכוער, יצאתי בזול למעשה.
אחר כך התחלנו לשוטט בחנויות ואחרי ביקור בחנות אביזרים שהכילה תיקים יפים במיוחד הגעתי למסקנה עם עצמי שאני מכורה לקניות וליה הייתה צריכה לגרור אותי משם לפני שאעשה משהו שאני אתחרט עליו (רמז: זה בא בצורת תיק וינטג' יפה להחריד שהמחיר שלו היה מותיר אותי מרוששת). אחר כך שיר החליטה שהיא רוצה שנקנה לה כובע מבילבונג, המוכר שם היה יפה, מתקתק בלונדי וצעיר בנוסף לעצם היותו גבוה. בקיצור אם היו לי ביציות הייתי מתחילה איתו או לפחות עושה עיניים כדי להרגיש שאני באמת יוזמת משהו, בסוף קנינו לה כובע (במחיר שערורייתי של 110 שקלים, בזבוז של מתנה אם תשאלו אותי אבל העיקר שהיא תהנה) ואז הבנתי שנמאס לי. פשוט לא רוצה להיות שם יותר, עם שיר שאוכלת בצורה המעצבנת שלה סלטים, עם ליה שמשום מה שותקת והשיחות ביננו תקועות על אי בודד. הבנתי שמרוב שהייתי צריכה להיות לבד כדי להירגע ולהגיע לתובנות חדשות עם עצמי התמכרי לתחושה, לזה שאני מבינה את עצמי ומתפתחת לכיוון שלי, רק שלי. זה לא עושה לי טוב כי כבר שכחת איך אני אמורה להתנהג עם אנשים, איך לרקוד את הריקוד שלהם ולא לדרוך על הרגליים של כולם. אני נהנית להיות ככה, לא מובנת בעולם שלי, להסתגר בין ארבעה קירות ולדמיין שאני בשדות פתוחים, להסתובב רק עם אנשים שאני באמת אוהבת ולא עם כאלה שלפעמים חייבים. במילה אחת בריחה בשתי מילים התבודדות מוחלטת. ואני נהנית ככה, ללכת לאיבוד במבוך של עצמי, לא ידעת אם יש עכשיו דרך מילוט ממני אבל אולי יהיה, אני חייבת למצוא. ליה הייתה צריכה ללכת למסיבה של חברה אחרת והותירה אותי ואת שיר לבד, משום מה היה לי יותר קל ככה, בלי הציניות הזאת של ליה שהתחילה למרבה הפלא להימאס עליי, בלי השתיקות המביכות, רציתי להרגיש טוב לעומת שיר (עד כמה שזה נשמע צבוע ומתנשא, ונכון זה באמת מתנשא, כי ככה אני מרגישה איתה. רמה אחת מעל וגם היא יודעת שזה ככה, המנטליות שונה לחלוטין בזמן ששלי בוגרת יותר שלה ילדותית בעולם של מבוגרים. אבל אני עדיין לא מצאתי את הדרך שלי אז גם אני לא מושלמת). בחרתי שני ספרים שנקנו במחיר מצחיק של ארבעים שקלים והחלטנו ללכת לראות את הסרט "אשתו של הנוסע בזמן", שמבוסס על רומן בעל שם דומ שאותו הפסקתי לקרוא ממש לקראת הסוף. לקחנו מונית לשם וראינו את הסרט, כמה דקות אחרי שהסרט התחיל הרגשתי שנמאס לי, שאני רוצה שזה ייגמר והלוואי בית, להתכרבל עם עצמי בדיוק כמו שאני אוהבת. אחרי ההקאה האיומה של אתמול לא רציתי לאכול הרבה אבל יצא בטעות אחרי שכל היום אכלתי רק בחוץ, בסוף וויתרתי לעצמי והרשיתי פופקורן וגם גלידה לפני למרות שהייתי בטוחה שאחרי זה אני מפסיקה. בסוף הסרט שיר בכתה כמו מטורפת, כמו שהיא תמיד עושה בסרטים וירדתי עליה בדרך לתחנת האוטובוס, היא אמרה לי שאמא שלה אמרה לה שאם היא בוכה ככה זה אומר שיש לה נפש של אמנית. הרגשתי איך אני מתחיללה להתעצבן, לשיר אין נפש של אמנית יותר ממה שלי יש ואני לא בוכה מכל שטות כזאת בסרט, שיר לא יותר כותבת טוב יותר ממני כי שיר לא עוברת את כל החרא הזה שאני נאלצת להתמודד איתו כל היום. ואכן באוטובוס הביתה היא אמרה לי שהיא לא אוהבת את הכתיבה שלה, היא שלחה לי קטע שהיא כתבה ולא קראתי אותו למרות ששיקרת שכן, פשוט לא הצלחתי, כל פעם שאני קוראת משהו שלה אני מרגישה שאני עושה את זה כדי לבדוק איפה אני במירוץ נגדה אבל אני סובלת כשאני קוראת את זה למרות שזה הכרחי בשבילי, מזוכיסטי משהו. בכל מיקרה היא החליטה לא לכתוב בסגנון דיכאוני ולכתוב על רגשות בלי להיכנס לכל הקטע הזה, דבר קשה לכשעצמו. גם אני הגעתי למסקנה הזאת בסביבות אפריל, היו לי טיפים לתת לה אבל לא רציתי, במקום ייעצתי לה להשתמש ברעיונות של פילוסופים והוגי דעות שמבטאים במקבץ של מילים הרבה רגשות ללא דיכי, ידעתי שהיא שונאת את זה, מצד אחד זה עשה לי כל כך טוב. מצד שני הרגשתי מאנייקית, ממש כמו שהרגשתי אחרי שהיא שלחה לי את הסיפור שהיא סיימה לכתוב (היא התעקשה לקרוא לו ספר.כמו הספר שאני כתבתי ובאמת הדפסתי ונתתי בצורתו הגולמית לאנשים חשובים בחיי) בבקשה לדעה אישית, ואני? סבלתי מכל רגע שבו נאלצתי לקרוא את הסיפור שלה על אנשים שסובלים סבל לא אמיתי, סבל כזה שרואים בסרטים, נהנים לראות אבל יודעים שהוא לא מוחשי כי זה סתם. וככה ראיתי את הסיפור שלה, כגיבוב של המון סתם שהיא לא באמת מרגישה רק כדי לכתוב ולהגיד שהיא כותבת, רק כדי לקבל הנהון חיובי מהחברה שהיא מיוחדת למרות שזה לא נכון, כי לא כותבים בשביל לפרסם כותבים כדי לפרוק, זאת מהותה האמיתית של הכתיבה. זאת המטרה הנעלה והנכונה שלשמה ניתנה המתנה הזו לאנשים המאוד מסוימים. אני רוצה להאמין שזו אני, אנשים אמרו לי שניחנתי בזה אבל אני מרגישה רע, רע על זה שאני לא מצליחה לפרגן לה כשהיא פירגנה לי, רע על זה שאני שונאת אותה ומרגישה שהיא גנבה לי את התחביב היחיד שפיתחתי בזכות עצמי, לה יש חלק גדול בזה שמאסתי בכתיבה. ואני לא מתביישת להודות בזה. שנאתי אותה במשך תקופה מאוד ארוכה על זה. אני עדיין נוטרת לה על זה שהיא כותבת בסגנון שאני עזרתי לה לפתח.
ונחזור לתיאור היום: החלטנו ללכת מקדונלד'ס כי הבנתי בתחנת האוטובוס אחרי הסרט שזהו, אכלתי יותר מה שאני צריכה אז לפחות שאני אהנה היום. במקדונלד'ס ראיתי את יוליה נכנסת לשירותים (הסיפור שלי ושלה ארוך מידי. לזה צריך להקדיש פוסט משלו שלא יהיה אפשרי לכתוב אותו עכשי כשהעיניים עומדות להיעצם של שנייה), התעלמתי ממנה ופתאום זה בא, הרגשת האי נוחות הזאת שאפיינה את השנה המסריחה הזאת, רציתי לברוח משם, להיבלע, לרוץ כל עוד נפשי בי ולא להיכנס לשירותים למרות שמתתי להשתין. לא רציתי להיתקל בה, לא עכשיו, לא כשחן סיפרה לי שהיא ראתה אותה עם חבר בעיר לפני שבוע בדיוק. אבל היא יצאה וקראה לנו, היא התחבקה עם שיר קודם ואז איתי בהססנות (גם אני הייתי מופתעת) ובלי לשים לב מצאתי את עצמי משלבת ידיים על החזה (יופי, באמת. תראי לה שוב עד כמה את לא מרגישה בנוח ליידה) ואנחנו דיברנו קצת, החלפנו מילים סתמיות במקום לשבת בצד ולשפוך את כל מה שמציק (שיר אמרה שהיא חשבה היום על פיזיקה ונזכרה בה ויוליה אמרה שהא חשבה היום על השכונה שלנו ונזכרה בי, תהרגו אותי אינלי מושג למה היא אמרה את זה. בנוסף היא אמרה גם שזה הקיץ הראשון שבו היא לא רצתה להרוג את עצמה ובתנועת הידיים שלה היא אחזה בשני מטבעות של עשרה שקלים וקנתה מילקשייק או מה שזה לא יהיה. ואני יודעת שאחת הסיבות לזה שהקיץ שלה היה עמוס כל כך זה החבר המאבטח שלה בגיל של רז (בן 22 אם התעניינתם) וגם לרז אני אצטרך להקדיש פוסט שיתאר ולו בקצת את ההשפעה ההרסנית שהייתה לו עליי, ממש כמו יוליה. שניהם הטיפוס שמושך אותי כמו לאש גם אחרי שנכוויתי. כזאת אני, מזוכיסטית.), אבל החיים זה לא סרט, בייחוד שלא שלי ומאוחר מידי למילים אמיתיות. הרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה וחשבתי שאני נדלקתי עליה, חזק, ממש כמו פעם. והיא, היא עם כל הגובה שלה והשיער השחור הארוך מידי ולא מסודר שהיה פזור בזמן ששלי אסוף לקוקו שלא מחמיא לתווי הפנים השמנות מידי שלי (תודה בולמוסי אכילה, הכל בזכותכם), היא בעליונית ש אימונית שחורה ובטן שטוחה מכל רבב ואני בגופייה מקושקשת מידי שקניתי בת"א שנועדה להסתיר את כל הרי הבושה שאני נהנית לאכול כל היום, היא במכנס ג'ינס ארוך שתמיד גדול עליה במידה ואני במכנס קצר, היא בנעלי הספורט הגבוהות ואנ בנעלי האצבע שקניתי. ראיתי שהיא שלחה אליהן מבט, אולי היא שמה לב שאחרי כל השיחות שלנו על השינאה העצומה כלפי הרגליים הענקיות מידי שלנו התחלתי להבליט אותן. ואז זה בא, הרגשתי ככה כבר בקולנוע, ממש כמו הבנות האלה שהולכות ברחוב, אוחזות בתיק בד (זה תמיד בד, כי זה יותר זול), מעטרות את עצמן בתכשיטים זולים ממש כמו התיק ובבגדים נועדים בעצם להסתיר יותר מאשר להבליט, הולכות עם התסרוקות שלהן ובהליכת הפאשיניסטה, נו, כמו כל הבנות האלה בתל אביב שנעות בטווח הגילאים מ-15 עד 28. ככה אני הרגשתי, ממש כמוהן, בלי טיפת ייחוד אולי מלבד רגליים ארוכות אבל גם זה לא מייחד אותי יותר מידי, ואילו היא, גם הלבוש הלא שייך הזה שלה שידרה משהו כל כך היא. תמיד קינאתי בה על זה, חשבתי שהצלחתי לאמץ לי אני משלי אבל זאת רק תחפושת, יצאתי משם בהרגשה רעה ושיר הבחינה בזה, קשה היה שלא להבחין, הגבתי ברובוטיות, באיטיות, הבעות הפנים שלי היו תקועות, הבטתי הרבה זמן בנקודות מסוימות ואפילו בפנים של שיר. שנאתי את יוליה על זה ובעיקר שנאתי אותי, על זה שאני כזאת דיכאונית ונוטה לשקוע ברחמים עצמיים. משום מה כשהגעתי הביתה הכל ברח לארץ לעולם לא. אבל ההרגשה הזאת עדיין מקוננת בי, למה אני לא מצליחה להרגיש מיוחדת? אז נכון אני וואנבי עמוקה, וואנבי מגניבה וקולית ואופנתית אבל משום מה אני מרגישה שיש חוצץ ענק ביני לבין העולם, זה בא בצורת הבטון הנפוחה והתחת העצום שלי שמרחיק כל בחור שחושב שהדבה הזאת יכולה להיות שימושית למשהו (תפעילו את הדמיון ותחשבו בעצמכםץ זה לא כזה קשה).
כשישבתי בשירותים וקראתי שוב על בחור מתוסבך כמוני שמובל על ידי החיים ולא תופס פיקוד הבנתי שאולי זה אמור להיות ככה, שיש לי נפש של אמנית, מיוסרת, שאולי כל הריק הזה שנוצר בתוכי בתדירות גבוהה יותר מהחמצן שנכנס לריאות נועד ליצור חומר גלם, שכל התקופות שאני עוברת בעצם אמורות לגרום לי לכתוב טוב יותר, אמיתי, ואולי זה סתם. אולי לא נועדתי לגדולות אלא סתם להמשיך להתייסר על דברים קטנים.

ואחרי שפיכת הלב הקטלנית הזאת ושלוש שעות שינה שבהחלט לא סיפקו אותי אני אפרוש לישון.

"אז זה הגיהנום. לעולם לא הייתי מאמין לזה. אתה זוכר: האש והגפרית, העינויים. אה! כמה מגוחך. אין צורך בעינוי, הגיהנום זה הזולת"
(ז'אן פול סארטר)