סודות של נפש מרובדת

אני כבר לא יודעת מי האויב הכי גדול שלי כרגע, האם זו אני או הנטייה שלי להרס העצמי?

חזרתי להרגלים הרעים שלי, לאכיל מופרזת אחרי כמה ימים מוצלחים של דיאטה ואז הקאה, הבולמיה מאיימת לחזור בשנית ולחבק אותי קרוב כמו שרק היא יודעת, ללחוש מילים מבטיחות על אושר יקר שאפשר לראות רק בחלונות הראווה ורזון שיחליק את כל הבעיות שלי ואני מודה שנשאבתי לרגע אבל אז כשהקאתי ונתקע לי גוש ככל הנראה בפתח הקיבה וסירב לצאת זה חזר אליי, מהיר יותר מפלאשבקים בסרטי אקשן, כואב יותר מדקירה בגב מחבר אהוב וצורב כמו החומצה שעלתה לי כרגע במעלה הגרון.

ישלי צריבה קלה בוושט, קצת קשה לי לבלוע אבל אני חושבת שזה טוב, לכרגע, לפחות שיישאר אצלי סימן כלשהו שימנע מני לעשות שוב את השטות הזאת. אני נזכרת בימיי החורף לפני שנה וחצי, כשהייתי חוזרת הביתה מורעבת אחרי שהחלטתי לאכול בצורה סדירה (משמעה לא לאכול דבר עד חמש בצהריים) ואז יושבת על עוגה בייתית שלמה או לחילופין משלבת בין עוגת הבראוניז שאמא קנתה למרות שהתחננתי שתפסיק ביחד עם ממרח נוטלה ובצד את שאריות הגלידה שלא הספקתי לסיים בשישי-שבת, אחר כך הייתי רצה לשירותים עם בטן נפוחה ומוציאה הכל עד שרעדו לי הידיים והשפתיים התנפחו ונהיו אדמדמות ורדרדות כאלה, יפות, והעינים היו נפכות לאדומות, ממש כמו היום. והיום שוב הרגשתי איך היד רועדת מעל האסלה, את הגוש שתקוע בגרון ומסרב לצאת ואז הדמעות, בעיקר דמעות של קושי, כשעמדתי מול המראה חזרתי לאחור, רק העיניים היו אדומות יותר מאיי פעם, האדום שבהן הדגיש את הירוק ההולך ומתגבש בי ואת הסלידה הענקית שנוצרת לי כלפיי.

הכל אצל נראה אפור כזה, כאילו אני עושה דברים רעים שאנשים בגילי לעולם לא היו עושים אם הם היו במצבי, מצד שני הם לא במצבי, הם לא מעורערים נפשית במידה כזאת שמילה אחת יכולה למחוק חיוך ולהחלף אותו בהמון דמעות. הרבה פעמים הציעו לי טיפול נפשי, בעיקר פסיכולוגי, זה בא מהצד של ההורים וחברה קרובה. אבל זה לא זה. תמיד הייתי ככה, אני קיצונית, נעה מקיצוניות אחת לשנייה, אין אצלי אזור ביניים, הפסקה זה מושג שאני לא מכירה. ממחר אני משתנה לחלוטין, מחר אני אהיה אדם טוב יותר. רק חבל שאני לא מבינה שזה בא בשלבים, שבמקום לאכול את כל העולם בבת את אני צריכה לאכול ביס ביס, לאט לאט ולהנות ממיליארדי הטעמים השונים ולא לשייך אותם לפי מדינות.

לא יודעת אם אני רוצה חבר, אולי זה לא יעזור לי בימים כמו אלה, כשאני לבד בבית ועושה המון שטויות, לא עוצרת לרגע לחשוב בהיגון, לא יוצאת מהחור השחור הזה שלי, נכנסת לדיכאון מאנשים מאושרים ועושה שטויות שרק פוגעות בי בסופו של דבר ותוך כדי כך מקללת אותם על האושר הדפוק הזה שצובע להם את החיים בצבעים שמחים בזמן שאצלי הכל נע בין שחור לאפור כהה מאוד.

אין לי גם רעיונות לכתיבה, דבר שהיה יכול לעזר לי מאוד לפרוק עצבים אבל כרגע זה רק גורם לי להרגיש רע יותר עם עצמי בעיקר כששיר כותבת, והרבה, וכשעורכי עיתון פונים אליה כדי לפרסם משהו שלא מגיע לרמה שלי כשאני רוצה, ואני רוצה אבל זה לא יוצא. המילים תקועות שם ביחד עם הגוש הזה בקיבה שלי וכרגע החומצה ממשיכה לכלות אותן, לשרוף אות אות ולשלוח אותם לארץ המילים, אני מקווה ששם הן מצאו את מקומן כי אצלי הן רק סבלו.

מחכה לי יום עמוס מחר, צריך לקום מוקדם, להוציא את הכלב או לפחות לבדוק שהוא לא משתין במטבח, לנסות לסדר את האנדלמוסיה שעשיתי בבית ובשלוש וחצי להיות בעיר, לחגוג ביחד עם שיר את יום ההולדת שלה. מצד אחד אני מבינה באיזשהו מקום מודחק מאוד בראש שלי שמחר אני באמת יוצאת ומבלה בחברת אנשים ליותר משעה וחצי אבל מצד שני יש משהו בפנים שאני יודעת בוודאות שאם אני לא נפטרת ממנו אני ארגיש מחר רע, אהיה חסרת בטחון ואפלוט בדיחות קרש שרק אני אבין ואיעלב כשאף אחת לא תצחק מלבדי. אני חייבת לשמוע מוזיקה טובה מחר או פשוט לקום שמחה, אני חייבת להתאמן מול המראה בלצחוק ולחשוב בנסיעה לעיר על סיפורים מצחיקים או פשוט להמציא כאלה, לחשוב על בדיחות פרטיות שיהיה אפשר לשלוף כשנשב לאכול איפשהו וכמובן למצוא מה ללבוש, דבר קשה לכאורה כשרק מכנס אחד בארון שלי עולה עליי (ובקרוב גם זה ייפסק).

כרגע אני נמצאת בהלך הרוח שהיה לי ביום העצמאות שבו הסתגרתי בבית וטחנתי את נשמתי, ראיתי מערכונים מצחיקים ביוטיוב במקום ללמוד למתכונת הראשונה  (במתמטיקה שבה נכשלתי כמובן), והרגשת הזיפט הזה שידעתי כבר היום משעות הערב, כשבנדוד שלי ביטל את הטיול המתוכנן בשכונה ושיר לא הסכימה לצאת והכלב שלי חירבן בסלון, שתבוא ואפילו ידעתי איזו זיפטית היא תהיה, שחורה כזאת, מדכאת אבל בלתי נראית, מהסוג הזה שבאה אחרי שאני רואה בפייסבוק או בכל מקום אחר אנשים שמחים ויודעת שבאמצעות מהלכים מתוכננים וחריקת שיניים במקומות הנכונים יכולתי להיות אחת מהם במקום להכאיב לעצמי במקלחת עם השוט של ההלקאה העצמית, במקום לספר את הכל לעצמי או לכתוב את זה על הנייר. מצד שני אני מוצאת את ההרגשה הרעה הזאת כמקור ההשראה שלי, אבל כמה אפשר כבר לכתוב על אותה הרגשה רעה בווריאציות שונות? אחרי הכל לי נמאס מזה אז למה שלמי שקורא את זה לא יימאס מחזרה נשנית על רגשות שאף אחד מלבד הכותבת לא חווה?

אני פשוט מקווה שבשלב כלשהו זה יפסיק לבוא, זה התחיל לתקוף אותי השנה ואני מקווה שזה לא יישאר חקוק אצלי לנצח כי כרגע זה רק מוביל אותי להתבודדות ולרצון עז לאיש שיחה שיהיה אפשר לפרוק עליו הכל. הבעיה היא שכשבאני מוצאת את עצמי ככה, חסרת כתף לבכות עליה כשהדמעות אפילו לא יוצאות, ורק המילים נכתבות ומנסות לשווא למלא חלל ריק של בדידות מתמשכת והרגשת כישלון שמוכיח את עצמו עם כל יום שעובר.

הגעתי לכדי החלטה עם עצמי, מעכשי אני כותבת פה כל יום (מה שאני מניחה שיימאס עליי כעבור שבוע מקסימום). רק כדי לתרגל את הכתיבה שהופסקה לפני יותר מחודשיים, ולהמשיך להוציא על המקלדת מחשבות שככל הנראה מציקות לי ומפריעות לי לתפקד בצורה נורמלית למרות שלא ידעתי על זה. אם זה לא יעזור לי להתגבר על המחסום שלי לפחות אני אתבטא קצת.

They say that life is for learning"

Well, teach to me to live While I'm here

Messages twisted and turning What should I give Make it clear

'Cause I can't figure it out, yeah I can't figure it out, yet

Just how to make it perfect for you But, I'm closer than I was Yesterday

 "Yeah, I'm closer than I was yesterday