סודות של נפש מרובדת

החופש הגדול האחרון

הראשון בספטמבר בפעם האחרונה

השנה האחרונה בתיכון

עוד שבועיים וקצת אני עומדת להיכנס למשבצת האחרונה של מסגרת אליה אני שייכת כבר 12 שנים, מסגרת שמרכיבה חלק ניכר מחיי וככל הנראה הייתה אמורה לעצב אותי מבחינה נפשית, חברותית ושכלית. היום קניתי את הציוד וכל הקשקושים לביצפר בפעם האחרונה בהחלט. משום מה התרגשתי רק כשאחזתי בידיי ב12 עטים  (אוי האירוניה) שבהם אני מוכנה למלא את הקלמר האחרון בהחלט שלי. וגם אז לא הצלחתי להרגיש את זה.

יש הרבה שיגידו נו ביג דיל מה היא הופכת זבוב לפיל? כולה תיכון, כולה יב'.. אינלה מושג מה מחכה לה בחיים האמיתיים. אז נכון אתם צודקים, באמת אין לי מושג. כל מרגש ומפחיד בו זמנית, מעודד ומסרס, טוב ורע, חוץ-מתוק. ממש כמוני, כמו כל התקופה המסריחה של השינויים שנמשכת ונמשכת ולא מפסיקה.

הבנתי שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים, להתחיל לקום מוקדם ובאמת להוציא את הכלב שלי ולא להתעורר בשתים עשרה ולצעוק עליו כי הוא השתין. הבנתי שהגיע הזמן שאני אתחיל לשלוט על האכילה שלי ולא אמשיך לטחון כמו בהמה כי העליתי 17 קילו ובחיי ששום דבר לא עולה עליי כבר (חוץ ממכנס מאמן שאני נשבעתי לעצמי שלא משנה מה אני אשמור אותו עד בית האבות), נמאס לי להיות תקועה עמוק בתוך עצמי כשכולם נהנים בחוץ.

הדבר היחיד שאני מקווה זה שיהיה לי מספיק כוח לא לקרוס כמו שקרה לי לפני חצי שנה.