היה היתה אישה שבנפשה למעשה היתה ילדה ולכן נקרא לה בסיפורנו אישה-ילדה. לאותה אישה-ילדה לא היו חיים קלים והיא נאלצה להתמודד עם זכרונות לא פשוטים ומציאות חיים לא פשוטה. כל חייה היא הדחיקה ודחסה הכל בפנים כדי לנסות ולהחזיק מעמד עד שיום אחד היא לא הצליחה יותר וקרסה. היא הרגישה שהיא לא יכולה לשמור יותר דברים בבטן, היא לא יכולה להסתיר יותר. היא הלכה והולכת לטיפול כדי לנסות ולצאת מהתהום שאליה נפלה, עד כה ללא הצלחה. יום אחד היא הרגישה שהיא רוצה להתחיל לכתוב ולהוציא את הדברים ששמרה בפנים כל השנים ובצעד לא אופייני לחינוך אותו קיבלה החליטה לפתוח בלוג. בפעם הראשונה היא פתחה בלוג, כתבה קצת ומהר מחקה, אבל בפעם השנייה היא כבר לא ויתרה והתחילה לכתוב בלוג של ממש. היא סיפרה על הרגעים הקשים שחוותה בחייה ושיתפה ביצירותיה שרק עתה החלה להעיז ליצור.
האישה-ילדה היתה מאוד בודדה ועצובה ומאוד פחדה שאף אחד לא יתייחס לדברים שהיא כותבת, מה שיגרום לה להרגיש אפילו יותר בודדה. אך למרבה הפתעתה, היו כמה שקראו והתעניינו ואפילו שיבחו ותמכו וזה חיזק אותה מאוד ונתן לה כח להמשיך לכתוב.
היה גם איש אחד, שנקרא לו בסיפורנו "האיש", שהגיב ישר מההתחלה וכתב לה מילים יפות ומחזקות. הוא גם רצה להתכתב עם האישה-ילדה מחוץ לבלוג ולהכיר. האישה-ילדה קצת פחדה כי היא שמעה את הסיפורים על האנשים הרעים שמסתובבים ברשת ומחפשים לנצל אבל האיש באמת עשה רושם של איש טוב. הוא כתב לה מילים של תמיכה ועידוד ונתן לה להרגיש שהוא באמת רוצה להכיר אותה ולהיות חבר שתומך. אז הם התחילו להתכתב והאישה-ילדה נפתחה בפניו וסיפרה לו כמעט הכל על עצמה. היא סיפרה על זכרונות הילדות הכואבים, על האונס ועל המחלה, על הניתוחים והכאבים הנפשיים. האישה-ילדה חשבה שהיא מצאה חבר אמיתי וזה כל כך שימח את ליבה. האיש תמיד היה שם ותמיד ידע לאמר את המילים הנכונות שגרמו לה להרגיש שווה.
היא הייתה כל כך שבויה בתשומת הלב וההתעניינות שהיא לא שמה לב לרמזורים האדומים שהיו אמורים לסמן לה שמשהוא כאן נראה טוב מדי. היא לא שמה לב לעובדה שהאיש היה שולח לה הרבה מאוד מיילים ביום, יותר מדי, אפילו קצת באובססיביות והיא לא שמה לב שהוא לאט לאט מכניס אותה למלכודת שהוא בנה במיומנות מושלמת. כי האיש בעצם לא רצה חברה או לעזור, הוא בעצם רצה רק לנצל את גופה, אבל האישה-ילדה היתה כל כך תמימה וכל כך נואשת לתשומת לב ואהבה שהיא לא ראתה את זה. אולי היא היתה פשוט טיפשה.
והם קבעו להיפגש. והאישה-ילדה נפלה הישר לתוך המלכודת ונתנה לאיש לבצע את זממו ולעשות בה את רצונו. היא אפילו לא לגמרי קלטה שזה מה שקרה. האיש ידע עליה הכל כי הרי היא סיפרה לו הכל והוא ניצל את כל המידע על האישה-ילדה כדי לבצע בה כרצונו תוך שימוש במניפולציות רגשיות זולות ופשוטות אבל האישה-ילדה לא קלטה את זה עד שהיה מאוחר מדי.
וכשזה קרה, האישה-ילדה בהיותה כל כך חלשה ממאבקי החיים (מה שהאיש ידע וניצל) לא ידעה ממש איך להתנגד. היא רק בכתה ורעדה אבל את האיש זה לא עניין. הוא רצה רק את שלו.
וכשהכל נגמר, האישה-ילדה לא ידעה מה לעשות עם עצמה. מכנסיה היה קרועות ותחתוניה רטובים מזרע, כל גופה רועד והדמעות זלגו בבכי בלתי נשלט. והכי נורא היה ריחו שדבק בה. היא חזרה לביתה ונכנסה הישר למקלחת. את בגדיה אספה בשקית וזרקה לפח. היא קרצפה את עצמה שוב ושוב במים הרותחים אך לא הצליחה להסיר מעצמה את הסירחון שדבק בה. היא הרגישה כל כך אשמה ועדיין מרגישה כך כי הרי היא היתה צריכה להבין. היא הרגישה מלוכלכת ואשמה ולא ראתה מוצא מהמצב אליו נקלעה. היא ראתה רק פתרון אחד מול עיניה. היא אספה את כל הכדורים שהצליחה למצוא ושאבה את כולם לגרונה ורצתה ללכת לישון ולא לקום עוד. אך כשכבר היתה מטושטשת משהוא בה פחד (חבל?!?) והיא סיפרה כי היא בסכנה והתעוררה למחרת בבית החולים.
מאז אותו מקרה היא לא מפסיקה להריח את ריחו של האיש. הסרחון דבק בה וכל המקלחות שעשתה לא מצליחות להפיג את הריח. לקח לה גם כמעט שבוע עד שהבינה בדיוק מה קרה, עד שקלטה שהאיש מעולם לא היה מעוניין לעזור ולהיות חבר וכי כל מה שרצה היה רק את גופה. היא הבינה שהוא ניצל את חולשתה ומצבה, הוא ניצל את בדידותה ואת רצונה הנואש בחום על מנת להשיג את מבוקשו. לקח לה זמן גם להבין שהדרך בה נקט היא כה מיומנת עד שברור שאינה הראשונה, השנייה ואפילו לא השלישית שעברה תחת ידיו. היא גם ידעה שעכשיו הוא כבר בדרכו, משחר לטרף הבא. היא הרגישה שעליה לעשות משהוא כדי למנוע ממנו לפגוע במישהיא נוספת אבל ידעה שאין לה את הכוחות הנפשיים לעשות משהוא בנידון, וגם על זה היא אכולת רגשות אשם.
האישה-ילדה פחדה מאז לחזור ולכתוב בבלוג. היא הרגישה שאותו האיש חילל את מילותיה ויצירותיה כשניצל את מילותיה כנגדה.
והאישה-ילדה יודעת שלנצח היא תישא את אשמתה של שלא ראתה את התמונה המלאה ועל שנתנה לאיש לעשות לה את שעשה.
ואיך נגמר סיפור האגדה? הוא עדיין לא נגמר. האישה-ילדה נאבקת ונלחמת, עכשיו נוסף עוד מאבק לרשימת המלחמות שבחייה. והלוואי שלסיפור כמו בכל אגדה היה סוף טוב של "הם חיו באושר ועושר עד העצם היום הזה", אבל הסוף עוד לא נכתב ועדיין אינו ידוע.
ואתם בטח שואלים את עצמכם האם זו אגדה או סיפורה האמיתי של כותבת הבלוג? אז או שכן או שלא.
(ולצערי כן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
