מחשבות שבלב

בכל שנה עם בוא העונה

חלזונות מגיחים לאחר הגשם,

חלזונות אמיצים

מפלסים דרכם אל המדרכות העמוסות.

כולנו רואים אותם

אך לא כולם באותו מבט

ילדים רכים עוצרים ומביטים נפעמים

מתכופפים ברכות

מבטם מאוהב ביצורים החדשים שהרגע התווספו לעולמם

ישנם אנשים המחשבים דרכם בזהירות

פן ירמסו חלזון

ויביאו את חייו לכדי חידלון

ויש את אלו שהליכתם רגילה

אינה משימה ליבה ליצורים הקטנים המקשטים את המדרכה

ורק לאחר הישמע קול הפיצוח נחרדים הם משקרה

אך לרב ימשיכו בדרכם,

לא ישימו ליבם

עד לפעם הבאה

ושנואה עלי מכל

היא אותה חבורת נערים פרחחים פוחזים

אלו הבטוחים כי הם מחזיקים את העולם בידיהם

מביטים הם בחילזון

רואים אותו היטב

וברגע אחד ירימו רגל ויפצחו אותו בהנפה חדה ומדויקת.

אך קול הפיצוח נחבא בין צחוקם וצחוק חבריהם,

המחפשים כעת את החילזון הבא לפיצוח.

הרי העולם שייך להם.

ואני שואלת את עצמי,

האם אותו חילזון אמיץ היה יוצא החוצה גם לו ידע את גורלו,

ולו יכול היה לבחור,

מי היה רוצה מכל אלו שיסיים את חייו?

ואולי החילזון אינו אמיץ אלא סתם טיפש?!?