מחשבות שבלב

כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן. לא יודעת למה, אולי מפני שבמילא אף אחד לא קורא או שם לב.

קמתי לעוד יום הזוי בחיי ההזויים. יותר נכון, לא קמתי. רק עכשיו כמעט בסופו של יום הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה. שכבתי במיטה כל היום, עם רצון להקיא את נשמתי שגם מיץ לימון לא דיכא. לא עייפה במיוחד, לא מדוכאת במיוחד אבל לא הצלחתי למצוא את הכח להקים את עצמי מהמיטה, אפילו לא בשביל לרוקן שקית לסטומה. דוקא ישנתי בסדר בלילה (חוץ מהחלק שהקטן עשה הרבה פיפי בחיתול וכל המיטה נרטבה והיה צריך לקלח אותו ולהחליף את כל המצעים) אבל עדיין קמתי בלי טיפת כח בגופי, כאילו הנפש השתלטה עליו, הותירה אותו מרוקנת ואותי לשכב במיטה, בוהה, לא ממש חושבת על כלום, קצת כמו זומבי כולי מטושטשת ולא ממש קיימת.
ואולי אני בעצם סתם עצלנית? זה מה שמשפחתי חושבת, אולי הם צודקים.
חשבתי על מה שסיפרתי למטפלת שלי אתמול, במחשבה שנייה לא יודעת אם זה נשמע כזה הזוי כמו שזה הרגיש הזוי ושיקף את יכולת ההדחקה המשפחתית שלנו.
סבתא שלי, אמא של אבא שלי, אני חושבת שסימלה את ההזוי במשפחה שלנו. כבר בתור ילדה הבנתי שמשהוא שם לא לגמרי שפוי (אבל כמובן לא מדברים על זה). גדלתי על סיפורי הציונות (הבאמת מופלאים כשלעצמם) שלה ושל סבא שלי ועל תרומתם להקמת המדינה ולהבאת עולים בארץ (כולל ממקומות די עוינים לנו). אבל מצד שני, יש לי סבתא, שלא ממש יודעת להיות סבתא. אני תמיד נשלחת אליה למרות שאני רוצה להיות אצל הסבתא השניה אבל כך הוחלט כי מישהוא צריך ליסוע אליה ואחיותי רוצות לסבתא השניה (ודעתי לא ממש נחשבת הרי). אין לה בבית צעצועים, רק ערימות של ספרים מתחומי המזרחנות והיידיש שלילדה בגילי אין ממש מה לחפש בהם. הבית תמיד מלוכלך כאילו לא ניקו אותו כבר שנה, אפילו המקלחת לא נקייה. למטבח שלה ולמקרר אני בכלל לא מתקרבת כי הם היו מלוכלכים במיוחד. היא תמיד נותנת לי כסף בכל סוף ביקור, כסף ששנאתי למרות שבבית היה חסר ממנו. הרגשתי שזה כסף טמא. רציתי אהבה לא כסף.
והכי מוזר הוא שאני יודעת שיש לאבא אחות שלעולם לא מבקרת או מדברת עם אמא שלה ואני לא מבינה למה ואסור לדבר על זה בכלל.
היא נפטרה בגיל 93. ברב השנים אחיותי כמעט לא ביקרו, רק אני.
בשנותיה האחרונות מצבה היה נורא, בקושי מבינה מה קורה סביבה, סובלת מכל מכאוב גופני אפשרי. גופה עובד על 20% אך מסרב להרפות למרות שבשנתיים האחרונות לחייה אמרה מפורשות שאינה רוצה ואינה יכולה יותר, שנהנתה מחייה אבל רוצה כבר למות ולא לסבול עוד (והבנתי אותה לחלוטין). חיכיתי בשבילה שהסבל שלה ייגמר כי ראיתי כמה סבלה. בשבועות האחרונים היה כבר ברור שזה הסוף ואלו פרפורי גסיסה אחרונים וידענו שבכל רגע היא תמות והסבל ייגמר.
היה יום שישי, שש אחה"צ לערך, אני ובן זוגי מתחילים להתארגן לקראת ארוחת הערב המשפחתית שהיתה באותו יום. הטלפון מצלצל ואמא שלי על הקו, הודיעה לי בצורה פורמלית שסבתא שלי נפטרה. מודה שהתחושה הראשונה היתה הקלה בשבילה שנגמר סבלה. אמא שלי אמרה לי את זה כאילו שסיפרה לי שקנתה שמלה חדשה, סתם עוד הודעה רוטינית.  ואז אמא שלי אומרת בשיא הטבעיות "טוב, נתראה עוד שעה בארוחת הערב", כאילו היא לא רק הרגע הודיעה שסבתא נפטרה. ואני מגיעה לארוחת ערב והכל כרגיל, כולם יושבים אוכלים וצוחקים. אז נכון שהמוות שלה היה צפוי כבר זמן רב ונכון שכבר כמה שנים היא לא ממש היתה איתנו בשכלה ונכון שהמוות היה בשבילה הקלה מן הסבל. אבל לאכול ארוחת יום שישי רגילה, להרים כוס לחיים לפני הארוחה ולשמוח ולצחוק כרגיל כאילו לפני שעה לא הודיעו לנו שסבתא שלנו נפטרה? לא הבנתי אם אני משוגעת או שמשהוא כאן נראה לי כל כך הזוי ולא שפוי. וכל הארוחה אף מילה על סבתא, לפחות לו היינו מנצלים את הארוחה כדי לדבר עליה, על ההלוייה, על משהוא שקשור אליה, אבל לא, ארוחה רגילה ושיחות רגילות על ענייני לימודים ועבודה. אחת מאחיותי היתה היחידה שהעירה משהוא באיזשהוא שלב, חשבתי לעצמי, "או, הנה סוף סוף ייגמר המחזה ההזוי הזה" אבל היא רק העירה לאמא שלי על הלקוניות שבה היא מסרה את ההודעה בלי טיפת רגש והוסיפה איזה בדיחה על זה שקצת מצחיק שסבתא נפטרה לפני שעתיים ואנחנו יושבים ואוכלים (וכולם חוץ ממני צחקו).
לא יודעת אם זה נשמע הזוי כמו שזה היה. המטפלת שלי אמרה שנדרשת יכולת הדחקה והכחשה מן הגדולות שיש כדי לנהל ארוחת ערב רגילה לכל דבר אחרי שנודע על מותו של אדם קרוב.
זה הכל עלה בגלל הסיוטים שהיו לי. פעם ראשונה סבתא שלי הופיעה בהם. הגענו שם שתינו לבית חולים, היא בשל מחלותיה עקב גילה המתקדם ואני בשל הקרוהן שלי. בחלום היו לה כפות ידיים גדולות אבל לא היה עליהן עור, להיפך נפער בהן חור גדול וכל הבשר והדם חשוף. בחלום אומרים לנו שהיא הולכת למות (בזמן שמטפלים בי) אבל איכשהוא היא מבריאה לחלוטין ואני רק נעשית יותר חולה. זה היה רק תחילת החלום. ההמשך המסויט באמת היה כבר גרוע בהרבה.

לא יכולה לכתוב יותר, אני חסרת כח, מרגישה שגופי שובק חיים. אולי אני סתם מגזימה בכלל.