שיר שמתאר את כל השנים האחרונות עם המחלה, בתי החולים, הניתוחים, הבדיקות. שלשום הרופא אמר לי שאין יותר תרופות או אפילו תרופות בניסוי שניתן להציע לי והברירה היחידה היא לחזור לסטומה (מוציאים את הקצה של המעי דרך דופן הבטן והוא מחובר לשקית המוצמדת לגוף אליה מתנקזות כל הפרשות המעי, כלומר הצואה. צריך לרוקן את השקית כל כמה שעות ולקוות שלא יהיו דליפות ונזילות כי אז הקקי נשפך החוצה. זה הסבר בשתי מילים...). אני לא מרגישה מוכנה נפשית להתמודד עם זה. זה הזכיר לי את השיר הזה שכתבתי לפני כמה זמן.
במיטה של בית חולים
שוכב אדם ללא מילים
מבקש רק להחלים
לשוב אל החיים הרגילים
קצת עבודה וגם כביסה
שגרת היום העמוסה
מטיילים בסוף שבוע
זה מנהג כבר די קבוע
מקטרים על שאין זמן
לדפוק שינה כמו ממזמן
במיטה של בית חולים
שוכב אדם ללא מילים
חיים שבין עירוי לבין זריקה
עוד ניתוח עוד בדיקה
נאבק הוא על חייו
חושב על כל שנעזב
במיטה של בית חולים
שוכב אדם ללא מילים
הוא מקווה להחלמה
לשוב הביתה במהרה
אך אינו יודע שגורלו זה כבר נחרץ
ואין סיבה למאמץ
כי השגרה כבר לא תחזור
במקומה ישנו רק כפור
אדם יוצא מבית חולים
רוצה לשוב אל חייו הרגילים
אך אינו יודע מיהו עכשיו
ואיך להסתגל אל המצב
מביט קדימה בייאוש
ורוצה רק לא לחוש
וסתם הערה צינית וקנטרנית: הפוסט הזה מתאר משהוא שקרה לא מזמן והיה לי כל כך קשה לכתוב עליו ולהוציא אותו החוצה, הייתי כל כך צריכה שיגיבו עליו ויתייחסו... בסוף הגבתי לעצמי, איזה פתטית אני...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
