מחשבות שבלב

נמאס לי סופית. לא רוצה יותר.

החיים שלי הם כמו של לוליין בקרקס המהלך לו על חבל דק ומנסה לא ליפול, רק שלי אין מוט ארוך בידיי העוזר לי לשמור על איזון ואין רשת ביטחון תחתיי למקרה שאפול.

ביום רביעי בערב קרה משהוא שהפר באופן דרסטי את שיווי משקלי (לא יכולה לספר מה) ונפלתי. בלילה לקחו אותי למיון אחרי שבלעתי (הרבה) כדורים. לצערי התעוררתי שם ביום חמישי. למה הגוף ממשיך לחיות גם כשאני לא רוצה יותר? למה?

נמאס לי סופית. לא רוצה יותר. רוצה שייגמר לעולם.

ביום חמישי בצהריים שחררו אותי מביה"ח. מצאתי את עצמי מסתובבת בביה"ח הלוך וחזור, הולכת לאיבוד בנתיבים המוכרים לי היטב בכל יום רגיל. לא יודעת לאן ללכת. לא יודעת מה לעשות. רוצה למות, רוצה שיצילו אותי, לא יודעת מה לעשות.

באפיסת כוחות צנחתי לי בפינת אחד המסדרונות, ישבתי לי בוהה בעוברים ושבים. מקווה שמישהוא ישים לב לזאת שדבוקה לקיר, אבודה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. ישבתי שעתיים, בוהה, באותה תנוחה, שריר לא זז בגופי. בסוף הבנתי שאני לא מעניינת אף אחד סביב.

הייתי רעבה וצמאה, אך לא היה לי ארנק שיאפשר לי להרוות את צמאוני.

רציתי ללכת אל המזח שליד ביה"ח ולקפוץ לים, למות אל הגלים הגועשים. לא היה לי כח ללכת עד לשם.

התקשרתי שיבואו לקחת אותי. יצאתי החוצה, אל הגשם השוטף. התיישבתי על ספסל. לא היה לי כח להוציא את המטריה שבתיק. כולי רטובה. נשכבתי על הספסל, נותנת לגשם להכות בי בלי רחמים. מישהוא ניגש אלי לשאול אם הכל בסדר. קפצתי, נבהלתי, רציתי לצעוק שלא אבל אמרתי בלחש שכן. הוא המשיך בדרכו ואני חזרתי לשבת. הגשם המשיך לרדת.

אחרי שעה ומשהוא הגיעו לקחת אותי. חזרנו הביתה.

ישר ניסיתי לטפס אל החלון ולקפוץ החוצה (קומה תשיעית) אבל תפסו אותי והורידו אותי למטה.

נתנו לי כדורי הרגעה ששלחו אותי לישון עד עכשיו.

עכשיו התעוררתי וכואב לי בפנים. כואב לי הלב. אין לי כח יותר. לא רוצה יותר.