זהו הנושא שהכי קשה לי לדבר עליו. כבר כמה זמן אני מתכננת בראשי מה אכתוב ואיך, ופתאום נתקלתי במשהוא שכתבתי לפני כחודש-חודשיים וחשבתי לעצמי שאולי אתחיל מזה. צעד ראשון בדרך לספר את כל הסיפור. אז הנה צעד ראשון, סיפור קטן על זכרונות ילדות. מקווה שבפוסט הבא כבר אהיה מסוגלת לספר הרבה יותר.
אני כל הזמן חושבת על ילדותי. אני לא יכולה להצביע על אירוע אחד נוראי. אין לי זכרון של הורים ובעיקר אמא שמרביצה לי מכות רצח. אבל ישנם הרבה זכרונות קטנים, כל אחד מהם כמו סיכה קטנה ולפעמים כמו נעץ או אפילו מסמר שננעצים בגופי, והסך הכל של כל הזכרונות הללו, לפחות אלו בהם נזכרתי עד עכשיו יוצרים את הגיהנום שבו גדלתי. מי יודע עוד אילו זכרונות מחכים לי בפינה שאזכר בהם ושיטריפו כל תא בגופי. אני זוכרת מאז ומתמיד ילדה קטנה, שקופה, שאינה מקבלת שום חום ואהבה מצד אחד ומצד שני מוטל עליה לסחוב על גבה את כל נטל הבית, הכלכלי, התפעולי והרגשי. וככל שהילדה לא מקבלת שום חום ואהבה וצופה מהצד באחיותיה שזוכות לקבל זאת, היא משתדלת לסחוב על גבה נטל רב יותר ככל האפשר, בנסיון לקבל קצת חום ואהבה. אך לא משנה כמה הילדה תשתדל ותנסה, וכמה תיקח על עצמה עוד ועוד מהנטל ותנסה שלא להוות שום מטרד כלכלי, החום והאהבה לא מגיעים ומנותבים רק לאחיותיה.
ואני שואלת את עצמי שוב ושוב, מה לא בסדר בי? מה היה בי שכל כך הרתיע והפך אותי לשקופה? למה אחיותי כן ואני לא? מה עשיתי לא בסדר? וכמה שאני חושבת וחופרת בכל זכרון זמין, אני לא מצליחה למצוא תשובה. מה אמא שלי ראתה ושאני מפספסת? אז עוד לא הייתי כמו היום, חולה בגוף (ואם תשאלו אותי אז גם בנפש). היום אני מבינה שקל לא לאהוב אותי. למה לאהוב מישהוא דפוק כמוני? אבל אז הייתי בסדר, הכי בסדר שאפשר. אני לא מצליחה לחשוב על משהוא שיכולתי לעשות יותר בסדר, אני לא מצליחה לחשוב על איך יכולתי להיות יותר עוזרת ויותר "ילדה גדולה" ממה שהייתי. האם יכול להיות שאמא שלי כבר אז ראתה אותי כמו שאני היום? אולי כבר אז היא ידעה שזה מה שיצא ממני? אני פשוט לא מבינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
