לבד. תחושת הבדידות שגורמת לכאב בלתי נסבל. למדתי לגלות שכאבים פיזיים (ובגלל המחלה זכיתי לעבור הרבה כאלה, כולל כאלו שעמידים גם בפני משככי הכאבים החזקים ביותר כגון מורפיום) הם כאין וכאפס לעומת כאבי הנפש.
גיליתי שהפסיכולוגית שלי נוסעת לחו"ל לכשבוע בעוד כחודש-חודש וחצי. היא עדיין לא אמרה לי כלום על זה, אבל גיליתי, לא משנה איך. ומאז שגיליתי אני רק חושבת על כמה כדורים לקחת (מספיק כדי לברוח לאיזה יום מהעולם ולא יותר מדי כי אני מפחדת למות), מנסיוני זה כנראה עשרים. אני יודעת, אני אובססיבית ותלותית אבל היא הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. אין סיכוי שאשרוד שבוע שלם לבד (בפעם הקודמת זה נגמר ממש, אבל ממש רע, ולא משנה בדיוק מה). אולי אני בן אדם בוגר אבל מבחינה נפשית אני מרגישה כמו ילדה קטנה או אפילו תינוקת שכל מה שהיא רוצה זה שיחזיקו אותה על הידיים, יחבקו אותה וילטפו אותה, ואם זה לא קורה, אני משתגעת (תינוקות בוכים וצורחים, אני פשוט משתגעת).
אני רוצה קסם, אני רוצה לקום יום אחד ולגלות שכל חיי היו בעצם רק חלום רע. נעלמה לה טיפת האופטימיות המיקרוסקופית שהיתה בפוסט הקודם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
