מחשבות שבלב

עשרת רגעי השיא ועשרת רגעי השפל בחיי...

בתקופה שכזו בה אני עסוקה נונסטופ במחשבות על חיי, איפה ומדוע הכל השתבש והאם ניתן להציל או לתקן משהוא, מצאתי שהנושא החם של השבוע הוא משהוא שאני מתחברת אליו מאוד והחלטתי לכתוב פוסט מיוחד בנושא. לפני שאתחיל לכתוב או לחשוב, איכשהוא יש לי תחושה שיש לי הרבה יותר מעשרה רגעי שפל ורובם ככולם אינם רגעים כי אם "ארועים משני חיים", כאלו שצורבים את צלקתם בך לשארית חייך.

מתוך נסיון לא ברור לנסות ולשמור על אופטימיות (למרות שאופטימיות בהחלט אינה מהתכונות המאפיינות אותי בתקופה זו של חיי) אתחיל ברגעי השפל ואסיים ברגעי השיא.

רגעי השפל של חיי (לא בסדר כרונולוגי ולא בסדר של חשיבות אלא בסדר בו עלו בראשי שכנראה יש לו משמעות אך טרם ברור לי מהי):

1. גיל 15 - 3 חודשים של התעללות מינית ונפשית מצד מי שהיה האהבה הראשונה של חיי שהסתיימו באונס כוחני שלנצח שיבש את אמוני במין הגברי ובבני אדם בכלל. וכל מילה נוספת מיותרת.

2. גיל 12 - המוות של אבא שלי. אמנם הוא עבד שעות רבות אבל כיון שאמא שלי מעולם לא ממש ספרה אותי או הראתה אלי חיבה כלשהיא והייתי עבורה רק כלי למימוש צרכיה, הוא היה הבן אדם היחיד שאהב אותי והעריך אותי והעלמותו הפתאומית השאירו אותי לבד להתמודד עם אמי, התמודדות שעד היום לא הצלחתי לעמוד בה והצליחה לפצוע אותי אנושות.

3. המעבר לכיתה ז'. גדלתי בשכונה חיפנית מקסימה מלאה בילדים לזוגות צעירים. למדתי בכיתה בה כולם היו חברים של כולם, לא היו תככים וחרמות ולהיות חבר טוב ולהיות תלמיד טוב היו משהוא להתגאות בו. כל יום אחר הצהריים היו כל ילדי השכונה מתרכזים בחצר ביתי (כיון שהבניין בו גרתי היה מוקף במשטחי דשא גדולים, הוא הפך למעין מוקד בילוי מרכזי עבור ילדי השכונה וכיתתי בפרט) והיינו מבלים אחר צהריים נפלא במשחק משותף. ואם לא, תמיד היתה חברה שהייתי נפגשת איתה.

בכיתה ז' לא עברתי לבית ספר יחד עם כל ילדי כיתתי אלא בהחלטת הורי, עברתי לבית ספר פרטי (הריאלי) בו למדו כל ילדי השמנת העשירים והמפונקים של חיפה. נכון, עושר אינו הופך אותך אוטומטית למגעיל ודוחה, אבל למזלי הרע, נפלתי לכיתה של ילדים מגעילים שחשבו שעושרם מקנה להם את הזכות לעשות מה שבא להם. נתקלתי בתככנות ובהתנהגות שלא מביישת אף אופרת סבון אמריקאית ואני שהייתי תמימה ולא רגילה להתנהגות שכזאת מצאתי את עצמי אבודה ובודדה, מבלה אחרי צהריים שלמים עם עצמי וסובלת מכל דקה ודקה ששהיתי בביה"ס. בהתחלה ניסיתי (ואפילו הצלחתי) להשתייך ולהתאים את עצמי לסטנדרטים החדשים (והמגעילים) אבל בשלב כלשהוא גיליתי שאני לא מספיק רעה/עמידה/חזקה כדי לשרוד. כשאני חושבת על זה היום, זו היתה הנקודה בחיי בה לא הצלחתי יותר לעמוד בקצב של העולם ולאט לאט התחלתי לאבד שליטה על חיי.

4. גיל 22, עם גילוי מחלת הקרוהן - עד היום. מחלה נוראית שלצערי תקפה אותי בצורה קשה ושיבשה את חיי לחלוטין. בעטיה, בית חולים, תרופות, אשפוזים, זריקות וכו' הפכו למושגים מרכזיים בחיי.

5. שלוש השנים האחרונות. ב-3 השנים האחרונות הייתי מאוד חולה, זה התחיל עם שנה וחצי בבית חולים ושלושה ניתוחים קשים ומורכבים. ואחרי הניתוח השלישי, כשכביכול הבעיות הרפואיות היו אמורות להיפתר התחילו סיבוכים שאחרי. ומהר מאוד גיליתי שאני עדיין חולה ושזה כאן כדי להישאר (נותרתי עם מוגבלויות ונכויות פיזיות שילוו אותי לשארית חיי כגון 15 שלשולים לפחות ליום כולל בלילה עם ימים רעים של 30 ויותר שלשולים ליום, כאבי פרקים קשים, מערכת חיסונית דפוקה שגורמת לכל שפעת קטנה להסתבך לסינוסיטיס או אפילו דלקת ריאות ועוד). ואז... התמוטטתי. עומס הזכרונות (מעניין שגם אם אתה לא זוכר, הכאב הוא אותו כאב), הסיוטים בלילה והמצב הבריאותי פשוט היו יותר ממה שיכולתי לעמוד בו. התמוטטתי. עד היום לא הצלחתי לעמוד חזרה על רגליי...

6. ארוע שקרה לפני כשבעה חודשים ואינני רוצה לפרט מהו בדיוק (מתוך בושה וערנות לדעות הקדומות הקשורות אליו), אבל אפשר לאמר שהגעתי בו לשפל המדרגה, לתחתית התהום ועדיין אינני בטוחה בעצמי שאצליח לא לחזור למצב שכזה שוב.

7. אוסף של רגעים המכיל את כל הדקות, הימים והשבועות בהם מחשבות אובדניות משתלטות על מוחי ואני לא מצליחה לראות כיצד אני מצליחה לטפס החוצה מהתהום בה אני שקועה והמוות נראה קורץ מתמיד.

8. הרגע בו הבנתי את מעלליה של אמא שלי ושהתעללות לא חייבת להיות פיזית אלא גם נפשית. אני עדיין לא במצב בו אני מסוגלת ממש לכתוב על הנושא, אבל רק אומר שלאחר שנים בהן לא זכרתי כלום מלפני גיל 15, בחצי שנה האחרונה החלו לחזור להם לאיטם הזכרונות ואיתם הגיעו התובנות לגבי הדרך בה אימי הצליחה להשמיד כל שמץ של בטחון עצמי, דימוי עצמי או אושר שהיו לי.

9. כל לילה בו אני מתעוררת מסיוט נוראי כשכולי מזיעה והמיטה כולה רטובה מזיעה. לצערי מדובר בכל לילה (ולא, אני לא מגזימה) מגיל 15 עד לפני חודשיים וגם לילות רבים מדי בחודשיים האחרונים. ישנם ימים בהם הסיוט כה חזק עד שגם כשאני מתעוררת לוקח לי מספר שעות להבין שזה רק חלום ולא המציאות.

10. הרגע בו הבנתי שאני לא חיה את החיים שלי אלא את החיים שאמא שלי רוצה שאני אחיה. הרגע בו הבנתי שכל חיי עשיתי רק את מה שאימי דרשה ממני (כי אם לא הייתי עושה או מנסה ללכת בדרך משלי הסנקציות היו חדות וכואבות והייתי נשברת) ושאני עבורה מכונת הישגים (לצערי בורכתי בקצת שכל שמאפשר לי להשיג דברים שהם מעבר ליכולת הממוצעת) ושזה לעולם לא ייגמר. אני זוכרת שכשסיימתי את הדוקטורט הייתי בטוחה שזהו, הגשמתי את כל שאיפותיה ועכשיו אוכל להתפנות לעצמי. סיפרתי לה שזהו, סיימתי והייתי בטוחה שאזכה למזל טוב או ביטוי אחר של גאווה אבל התגובה היתה השאלה "מה את צריכה לעשות כדי לקבל פרופסורה ותוך כמה זמן ניתן לעשות זאת". אז הבנתי שזה לעולם לא ייגמר.

וכשאני חושבת על זה, כל חיי מגיל 15 עד עכשיו היו למעשה רגע שפל אחד גדול...

ועכשיו לרגעי השיא של חיי:

1. הרגע בו נולד אורי, בני, אחרי הריון מלא סבל וסיבוכים (עקב התפרצות חריפה של מחלת הקרוהן) שעברתי את רובו בבית החולים. ההרגשה שכנגד כל הסיכויים והתחזיות, הצלחתי והנה ישנו יצור קטן וזעיר שהוא מעשה ידי, הינה בלתי ניתנת לתיאור.

2. כל רגע בו אורי אומר לי "אמא, אני אוהב אותך" או סתם פתאום בא ומחבק אותי ומנשק אותי, או קורא לי "אימוש" כשעיניו נותנות בי מבט מנצנץ וכל רגע בו אני רואה את אורי כשעיניו מנצנצות מאושר.

3. הרגע בו סיימתי את הדוקטורט. בתחילת הדוקטורט זה נראה כמו עוד משימה אחת שברור לי שאני יכולה להשלים בצורה מעוררת הערכה. אבל שנה לאחר תחילת הדוקטורט החל התקף חמור ביותר של המחלה (ראה רגע שפל 5) שהפך את מלאכת הדוקטורט למשנית במלחמה על החיים שלי. המשך העבודה על הדוקטורט היה תהליך קשה ודורש כח רצון כאשר את רב רובה של העבודה אני מבצעת תוך כדי אשפוז אינסופי בביה"ח ובין ניתוח לניתוח. דוקטורט הוא משימה קשה ביותר לכל בן אדם ולא כל שכן בתנאים שכאלו. למרות המצב הרפואי, מצאתי את הכוחות להמשיך את הדוקטורט, לשמור על סטנדרט מחקרי גבוה (=לפרסם מאמרים בכנסים ובז'ורנלים המובילים) והצלחתי לסיים את הדוקטורט במה שנראה לעיתים כמלחמה כנגד כל הסיכויים.

4. כיתה י' עד סוף הצבא - השנים בהן הדרכתי בתנועה, שנת השירות והעבודה בצבא בהדרכת בנות המגיעות משכבות מצוקה. זה מה שבאמת אהבתי (ואני עדיין אוהבת לעשות) והייתי גם ממש טובה בזה. מבחינת אמא שלי זה היה בזבוז זמן ומשהוא מיותר שאסור לי לעשות אבל איכשהוא הצלחתי להתמיד בזה, בניגוד ללחץ (המאוד אגרסיבי) שהופעל עלי מצידה. אלו היו השנים שבהן הרגשתי שאני עושה את מה שאני ממש אוהבת לעשות ושאני מגשימה את ייעודי בחיים. מקווה שאמצע את הדרך להתגבר על הלחץ הסביבתי ועל המכשולים הבריאותיים והכלכליים ולחזור לעשות את מה שאני באמת אוהבת ורוצה לעשות.

5. בית ספר יסודי - כפי שתיארתי ברגע שפל מספר 3, אלו היו שנים של תמימות, חברות ומשחק מאושר של ילדה שעדיין לא ערה לזוועות החיים.

6. היום בו נבחרתי לסטודנטית מצטיינת של האוניברסיטה לתואר שני לקבלת תעודת הצטיינות מטעם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, כולל טקס חלוקת תעודות מפואר שנערך בכנסת. הישג שיא בקריירה. היום היחיד בחיי שבו גם הצלחתי ממש לספק את אמא שלי ולקבל ממנה חיבוק ותחושת גאווה.

7. המפגש עם אורלי, הפסיכולוגית שלי, הבן אדם שבזכותו אני חיה היום. הבן אדם הראשון בחיי שבאמת אכפת לו ממני ושעושה כל שביכולתו ומעבר לכך כדי לעזור לי. המשענת שלי ומי שלא מוותר עלי גם כשאני מוותרת על עצמי.

8. הרגע בו הבנתי את מעלליה של אמי (רגע שפל מספר 8). מוזר, אבל כשאני מהרהרת בזה, רגע נוראי זה הוא באיזושהוא מקום גם נקודת מפנה בחיי כיון שהוא גרם לי לראות את האמת שאותה הצלחתי להדחיק כל השנים. זהו הרגע בו הבנתי שאני בן אדם שווה בזכות עצמי ושאני מעדיפה להיות עצמי מאשר להתמוטט בנסיון להיות משהוא שירצה את אמא שלי (משימה בלתי אפשרית). מקווה שבעוד עשר שנים אוכל להסתכל על זה בתור הרגע ששינה את חיי ושגרם לי להתחיל לחיות את חיי שלי ולא את החיים של מישהוא אחר.

9. כיתה ט', חופשת הקיץ אצל סבתא שלי. זה היה שנה אחרי שאבא שלי נפטר ואני מרגישה שהחיים שלי עולים על מדרון חלקלק. נסעתי לסבתא שלי לקיבוץ בתחילת החופש לשבוע שהתארך לעוד אחד ועוד אחד ובסוף מצאתי את עצמי נשארת שם קיץ שלם, הרחק מהישג ידה של אמא שלי עם סבתא שאוהבת אותי כמו שאני. קיץ אחרון של חופש, אושר, שלווה ואהבה לפני שהקרקע נשמטת מתחת רגלי.

10. רגע שאשאיר פנוי, גם בגלל שממש אינני מצליחה לחשוב על רגע שיא נוסף וגם בשביל העתיד (כמו הנר על עוגת היום הולדת שבשביל השנה הבאה) בתקווה שאולי איכשהוא אצליח להתרומם מהתהום בה אני שקועה, אייצב את חיי ואצליח לראשונה בחיי, לחיות את החיים שאני רוצה ולהיות שלמה ומאושרת עימם.

אז זהו, זאת הרשימה שלי. רשימה שכתיבתה גרמה לי לחשוב ולהרהר בחיי. ואם יש מסקנה שהגעתי אליה היא שרבים מרגעי השפל בחיי (ויש יותר מדי כאלו) יש בהם גם כח של הישרדות והתמודדות ואולי אם חושבים על זה, אלו רגעים שאם אצליח להתמודד עימם (ומכך אני עדיין רחוקה שנות אור) אזי הם יוכלו להוות בסיס ללמידה וגילוי עצמי ובעצם יוכלו להפוך לרגעי מפתח בדרך לחיים חדשים שבהם אעיז להיות אני עצמי.

אני קוראת שוב את מה שכתבתי ויש מקומות בהם הניסוח נראה לי לא מושלם ודורש ניסוח מחדש, אבל אתם יודעים מה? הפעם אשאיר זאת כך. כתבתי את הפוסט הזה בצורה אסוציאטיבית, זורמת ולא מתוכננת או מחושבת ולא יודעת למה, אבל נראה לי מתאים להשאיר זאת כך. אז מה אם הניסוח לא יהיה המושלם בעולם.