מחשבות שבלב

אפשר לאמר שהחיים שלי לא פשוטים ומעולם לא היו כאלה. כשפתחתי את הבלוג תכננתי לספר כאן את כל הסיפור. אבל האמת, אין לי מושג מאיפה להתחיל, מההתחלה או מהסוף? עד לפני שנה לא זכרתי כלום, החיים שלי התחילו בגיל 15. זכרתי שאבא מת בגיל 12, זכרתי התעללות ואונס בגיל 15 (וגם הכל היה מעומעם ואת החודשים שאחרי האונס אני לא ממש זוכרת) ו...זהו. אפשר לאמר שהזכרונות שלי התחילו מגיל 15 וחצי. אף פעם לא הבנתי איך אני לא זוכרת כלום ולא משנה כמה התאמצתי, התעמקתי או ניסיתי לא הצלחתי להיזכר. בגיל 22 אובחנתי כחולת קרוהן ואז בכלל כבר נעשה מאוד קשה.

ב-3 השנים האחרונות הייתי מאוד חולה, זה התחיל עם שנה וחצי בבית חולים ושלושה ניתוחים קשים ומורכבים. ואחרי הניתוח השלישי, כשכביכול הבעיות הרפואיות היו אמורות להיפתר התחילו סיבוכים שאחרי. ומהר מאוד גיליתי שאני עדיין חולה ושזה כאן כדי להישאר.

ואז... התמוטטתי. עומס הזכרונות (מעניין שגם אם אתה לא זוכר, הכאב הוא אותו כאב), הסיוטים בלילה והמצב הבריאותי פשוט היו יותר ממה שיכולתי לעמוד בו. התמוטטתי. נפלתי הכי נמוך שאפשר. לפני שנה וחצי פגשתי את הפסיכולוגית שלי, אדם מופלא שבלעדיו לא הייתי כאן. בהתחלה זה היה כמו תמיד, בעטתי, התנגדתי ובדקתי (כי אני לא מכירה מצב בו למישהוא באמת אכפת). אבל בחצי שנה האחרונה משהוא קרה. היה אירוע אחד, שעליו אני מעדיפה לא לפרט, שבו הגעתי ממש לתחתית הביוב. אבל אחר כך, פתאום התחלתי להיזכר. פתאום זכרונות צפים. פתאום החיים שלי לא מתחילים מגיל 15 אלא מגיל 3. זה זוועה ונורא וגיהנום, כי כל זכרון שעולה מגיע עם כאב מפלח ובלתי נסבל. והזכרונות, הם לא מגיעים כבתכנית לבקשתך, הם מגיעים ברגעים הכי לא מתאימים, הכי לא נוחים ושוטפים את כולי. ואז אני מתרסקת לאלפי רסיסים, בקושי נושמת ורק רוצה שזה ייגמר כבר.

לפעמים אני שואלת את עצמי מה עדיף, לא לזכור בכלל או לזכור את הגיהנום בו חיית?

אז אין לי מושג אם להתחיל מהסוף או מההתחלה. נראה לי שפשוט אתחיל מעכשיו, הרי לא נראה לי שמישהוא יתעניין בבלוג הזה בכלל. פשוט אכתוב על עכשיו, והעכשיו כולל זכרונות ומחשבות מהעבר שעולים בזמן הווה, אז אולי במהלך הזמן הפאזל יתמלא.

אז לבינתיים מספיק, ואולי רק עוד משהוא שכתבתי היום אחרי מפגש עם הפסיכולוגית שלי שהיא הבן אדם היחיד שיש לי על פני היקום:

שאלה

זה שתינו יחד

מול כל העולם

זה שתינו יחד

או שאני לבד?

זה שתינו יחד

טוות את החוטים

אבל אני לבד

כשהלילות קרים

"אל תעשי לי את זה"

כך את אומרת

"אל תעשי לי את זה"

ובתוכי אני נגמרת

אנחנו בוגרות

ואת (אני) חייבת להבין

אבל אני תינוקת או ילדה

לסירוגין

זה שתינו יחד

מול כל העולם

ואת הכי שלי

ואיתך אני כבר לא לבד

זה שתינו יחד

מול כל העולם

זה שתינו יחד

או שאני לבד?

זה שתינו יחד

מול כל העולם

ונדמה לי

שאני כבר לא לבד