חה חה חה

אני יודעת שאתה רואה אותנו. הרגשתי אותך כל הזמן בשבעה.

היה מוזר שלא ישבת על הספה ונרדמת כל הזמן ושלא התלוננת על כל מיני דברים כהרגלך.

עבר כבר שבוע ויום מאז שעזבת אותנו. אני בטוחה שיותר טוב לך עכשיו, בשמיים. עם אלוהים? אני לא יודעת, אבל בטוח טוב לך שם. ביום שני (18.2) עברת לגור בביתך החדש, כך אמרה אמי. בכינו המון.

 בכל התקופה האחרונה ניסיתי להדחיק את הכאב ולהסתיר את הדמעות וגם כשאבי סיפר לי שהלכת בכיתי אך לא נתתי לאף אחד לראות את הדמעות. בכניסה לבית הקברות הייתי אדישה לחלוטין. פחדתי להתקרב בכלל למקום ההוא, לא יכולתי להשלים עם העובדה שהולכים להכניס אותך לתוך בור ולכסות אותו באדמה. אני עדיין לא יכולה להשלים עם העובדה הזאת.

בכיתי המון המון המון, לא יכולתי להפסיק. כמו סערה ביום חורפי, גשם כבד שלא מפסיק לרדת. דמעה ועוד דמעה וגם אנחות כאב. ניסיתי לאטום את אוזניי כדי לא לשמוע את קולות הבכי של אמי, סבתי ודודתי ואת הצעקות של אמי ודודתי קוראות לאבא שלהן שלא ילך. אבל הוא כבר הלך, למה הן צעקו? שאלה רטורית. אף פעם לא ראיתי את סבתא שלי בוכה. זה היה מזעזע וגרם לי להידבק בבכי.

 אחרי שדודי קרא קדיש כולם התחילו ללכת אחרייך. יותר נכון אחרי הרב שנשא את האלונקה(?) שעליה הייתה מוטלת גופתך. אני יודעת שהסתכלת עלינו מהשמיים ושעשית שהשמש תצא כמו שאתה אוהב. זה מפחיד להיות בסיטואציה כזאת, אתה יודע? יש לך מזל שלא הלכת איתנו. לא רציתי ללכת אבל פחדתי שאתחרט אם לא אלך, לכן התעליתי על עצמי. לא הסתכלתי מתי שהכניסו אותך לשם. ראיתי איך מכסים אותך באדמה. עוד ועוד, וגם ריבועים כאלה של בטון אם אני לא טועה. ואז אנשים הניחו פרחים ואבנים, אבל אני לא הנחתי דבר. לא רציתי להתקרב. כשיצאנו מבית הקברות התחילו להופיע ענני גשם וכשהגענו לבית דודתי החל לרדת גשם חזק ורוחות עזות נשבו. השמיים בכו איתנו.

 באו כל כך הרבה אנשים לבית הקברות וגם לשבעה. המון אנשים וזה אפילו התחיל להציק לי כבר. אבל בגדול השבעה הזאת הצליחה להכניס קצת צחוקים לתקופה המדכאת. אני בטוחה שאם היית יושב שם איתנו היית נהנה. ושוב אני מזכירה את זה שהיה מוזר לא לראות אותך יושב על הספה ונרדם, או עושה פרצוף כשאוכלים ונופלים פירורים על הספה או שמשחקים עם הצמחים או שלא יודעת מה. נסענו לראשון כל יום במשך השבעה, רק אתמול לא נסעתי כי לא רציתי ללכת לבית הקברות. פחדתי.

חלמתי עלייך אמש.

חלמתי שאני רואה אותך מנסה לצאת מאוטו אבל פתאום נכנס אליו בחזרה, ואז אני שואלת אותך למה אתה לא יוצא, ודוד שלי יוצא מתא הנהג ואומר לי שאתה לא יכול לצאת. ואני רואה אותך חצי שקוף ואז אני רואה אותך רגיל, ואז דמותך מתחילה להטשטש ואני משתגעת. וצועקת ובוכה ולא מבינה למה אתה לא יכול לצאת מהאוטו, הרי אתה שונא להיות בתוך אוטו כי נסיעות ארוכות לא עושות לך טוב... אז למה לא הקשבת לי? למה לא יצאת? רציתי להגיד לך שלום כי לא הספקתי, אתה לא זוכר שלא הספקתי להיפרד ממך? זה אוכל אותי מבפנים, אני נתקפת בתחושה של החמצה מטורפת כי לא הספקתי להגיד לך שלום ולא הספקתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. לא אמרתי את זה הרבה כשהיית בחיים, למה אני נזכרת עכשיו?

ועוד דבר שמטריד אותי - אני מפחדת לשכוח איך אתה נראה. אני עוצמת את עיניי ומנסה לדמיין אותך ולא מצליחה, אני לא מצליחה. לא ראיתי אותך יותר מחודש כי לא רציתי לראות אותך בטיפול נמרץ. כשאני מסתכלת בתמונות אני רואה אותך צעיר ושונה, בריא, שמח, מחייך. אבל אתה חייכת די הרבה אם אני לא טועה.

זה כל כך מפחיד לשכוח.

הלוואי ויכולת להתעורר לרגע ולשמוע אותי נפרדת ממך ואומרת לך שאהבתי ושאני עדיין אוהבת אותך ואזכור אותך תמיד.

ושתדע שכל הנכדים שלך בכו. טוב, אתה יודע את זה כבר, אתה הרי מסתכל עלינו מהשמיים. מאז שהלכת אני מסתכלת כל יום לשמיים ומחייכת אלייך. בימים של שמש אני אומרת למי שנמצא איתי שזה מזג האוויר שהכי אהבת.

אני כבר מתגעגעת. רציתי להיפרד ממך. גם בבית הקברות לא נפרדתי ממך כי התרכזתי רק בדמעות. 

אני לא אשכח אותך לעולם, מבטיחה. וכשניפגש בעוד הרבה הרבה שנים (אני מקווה שהרבה) אוכל לספר לך הכל ואז השלום שאגיד לך לא יהיה כדי להיפרד, זה יהיה שלום שאומרים אחרי שלא נפגשים המון המון זמן... ובעולם הבא שום דבר לא יהרוס משפחה.