אני כותב את הפוסט הזה ביד אחת, בלילה. על היד השניה שרוע רותם שכוב על בטנו, עיניו עצומות. אני מתנדנד קדימה ואחורה בזמן הכתיבה, מרגיע את המסכן הקטן. כואבת לו הבטן.

הזמן שלי לפוסט שאול, ונקבע על-ידי המלאך שעל ידי. עוד רגע הוא יתעורר לדרוש אוכל, אבל עד אז יש לי שהות להביט בו. הוא יפה. פניו שלוות, ומדי פעם הוא פולט ציוץ הנשמע כמו הכלאה של פעיית כבשה וציוץ של עכבר.

עולמו הזוי בימים אלה, מציאות של כאבי בטן, גזים, רעב, חום, קור, רעש, אור - המון דברים חדשים ומציקים שמנסים להפר את שלוותו. האם הוא יודע שהם כאן להשאר? אל תדאג, מלאך שלי, ננסה לעזור לך ככל האפשר להסתגל למציאות המבלבלת הזו.

הוא מתמתח ומתחיל להתפתל. הזמן נגמר, אבל נשארה לו עוד שניית סבלנות אחת לקבל נשיקה קטנה בלחי.

זהו, הסבלנות תמה. לאמא.