איך ניתן לתאר בכמה מילים מאורע כל-כך גדול ומשמעותי בחיים? מאורע חזק, עוצמתי, מטלטל, של מעבר מהמושג המופשט של תינוק (בולי) להופעת תינוק ממשי בשר ודם.

אני ניסיתי לכתוב מספר פעמים, אבל המאורע ארוך ומתפשט על-פני 20 שעות, מקיף ערב רב של ניצבים, לפחות 4 לוקיישנים שונים, רגעי שיא אדירים ורגעי שפל איומים, תקוה ומפח נפש – ולא בראש שלי לרשום את כל אלו. :)

אז לא אנסה אפילו. במקום זה אגע בכמה תמונות.

*

השעה 23:00 ואנחנו מחכים בחדר המתנה ליולדות במיון יולדות של בית-חולים מאיר. הגענו לכאן אחרי ירידת מים של הג'ינג'ית, מאורע מבלבל למדי. זה לא הסחף שממנו חששנו (אך ציפינו לו), אלא טפטוף איטי ויציב שנמשך ונמשך. חלפה לה כחצי שעה עד שהחלטנו שכנראה מדובר באמת בירידת מים וטסנו לבית-החולים.

בהמתנה בחדר מרחפים חששות באוויר. “ואם לא יצליחו להוציא אותו?”, שואלת הג'ינג'ית ומלטפת את הבטן הגדולה שלה. “זה אף פעם לא קורה", אני צוחק, אבל בפנים תוהה: איך לעזאזל הוא אמור לצאת החוצה? אז מה אם מליארדי אנשים לפנינו כבר עשו את זה, ואם הפעם זה לא יעבוד? זה פשוט לא הגיוני שתינוק יצא מתוך גופה של אישה.

ההמתנה מורטת עצבים. אין לנו מושג מה הולך להתרחש בהמשך. הכל פתוח ויכול להשתנות.

*

השעה 03:00 בלילה. הג'ינג'ית ואני במחלקת יולדות, מחכים שהפתיחה תגדל כדי לעבור לחדר לידה. הג'ינג'ית כבר סובלת ממש מצירים וידיה מתהדקות סביב ידיי בכל פעם שציר מגיע. הדם אוזל מפניה, מצחה מתקמט, עיניה נעצמות והיא חורקת שיניים – וכך כל פעם בכל ציר.

קשה לי לראות את זה. תמיד היה חשוב לי להגן עליה – כך היה עם כל בנות הזוג שלי. שנאתי לראות אותה סובלת ותמיד חיפשתי כיצד אפשר להעביר כל סבל וכאב. והנה פה אני רואה אותה מתעוותת מכאבים – ואין שום דבר שאני יכול לעשות. גרוע מזה, אני מצפה בשקיקה לכל ציר שיבוא, מכיוון שתכיפות גבוהה של צירים משמעותה פתיחה גדולה יותר וזה אומר שמתקדמים לחדר לידה.

חושך בחדר, הג'ינג'ית מתיישבת על כדור פיזיו בנסיון להקל על הכאב, ואז מחוירים פניה לחלוטין והיא לוחשת "אני לא יכולה יותר, אני הולכת להקיא". הנימה היסטרית, ופתאום אני חש את הפחד שהיה חבוי בי עד אותו רגע יוצא החוצה. מה אם יקרה לה משהו רע?

אני טס החוצה מהחדר וקורא לאחות שבמשמרת. כשהיא מגיעה אנו מנסים לדובב את הג'ינג'ית אך היא מבולבלת, מסוחררת. נשימתה מהירה מאד וקשה לה לשבת ביציבות. מתוך הפחד שנופל עליי מכה בי ההבנה שהיא נכנסה להיפר ונטילציה. אני תופס אותה, מביט בעיניה ודורש ממנה לייצב את הנשימה. היא במצב היסטרי אבל לאט לאט היא קולטת מה אני רוצה ומאיטה את נשימתה. המצב משתפר.

הרגע הזה היה יותר מדי עבורי. אחרי שאני עודדתי אותה במשך כל ההריון ללדת טבעי, אני מציע לה לקחת אפידורל והיא מסכימה שזה יהיה רעיון טוב.

*

השעה 18:00, ואנחנו כבר אחרי 19 שעות של צירים. יש פתיחה מלאה כבר 3 שעות ועדיין העקשן הקטן לא יוצא. הג'ינג'ית דוחפת בכל כוחותיה ולא זז שם שום דבר. התסכול גדול.

מגיעה בשורה לא נעימה מהמיילדת – אחרי 3 שעות של פתיחה מלאה חייבים ליילד בוואקום כדי למנוע מצוקת עובר.

דמעות מציפות את עיני הג'ינג'ית. היא חוששת לעובר ובו זמנית חשה שהיא נכשלה בתפקידה להביא אותו לעולם בעצמה. היא מבקשת עוד נסיון. אחרי בדיקת רופא של מצב העובר הוא מאשר עוד 20 דקות של נסיונות.

אני מעריץ את הג'ינג'ית ברגע זה. ברור לכולנו שזה כנראה אבוד מכיוון שאין שום התקדמות עקב הדחיפות, אבל היא עדיין הולכת עד הסוף. ובעוצמה שהיא דוחפת באותן דקות מתנה ניתן היה להפוך פחם ליהלום.

*

השעה 18:50 ותינוק קטן נושם את נשימתו הראשונה.

10 שניות לפני זה הוא נשלף החוצה בעזרת וואקום. עד שראיתי כזה תהליך הייתי משוכנע שתינוק זה יצור עדין כמו אגל טל בודד על גבעול דשא ירוק. המחשבה מתנפצת כשרואים גבר מבוגר אוחז בידית הוואקום ומטיל את גופו אחורה כדי למשוך בכל הכוח האפשרי. הוא מושך בעוצמה, כל משקלו משמש כעזר למשיכה – ועדיין יש כמה שניות של מאבק עד שהתינוק מגיח החוצה.

על רגע יציאת התינוק אני מעוניין לומר כמה דברים, ומי שקשה לו עם תיאורים לא נעימים מוזמן לוותר על הקטע הבא.

התמונה בה התינוק הגיח החוצה היא תמונה שלא אשכח לעולם. לא יאומן שאנחנו, כל אחד מאיתנו, היה מקופל כמו התינוק שרק הגיח. נראה שאין לו כתפיים – הידיים היו מעוכות בתוך הגוף, המשך ישיר של הראש. הראש עצמו היה מוארך מאד וחסר פרופורציות לגוף, וכולו מידלדל יחד עם הגוף, חסר חיים. התמונה הראשונה שקפצה לי לראש היא של תרנגולת גומי (כמו פה), רק שהדבר שיצא היה אפור כהה. שתי מחשבות עברו לי בראש באותו הזמן: 1. עבדו עלינו, שתלו בובה בתוך הג'ינג'ית. 2. הוא מת.

הייתי בהלם מוחלט בזמן שלקחו את הדבר הזה לשולחן לבדיקת רופאה, ואז כששמעתי אותו בוכה הבנתי ששתי המחשבות מטופשות באותה מידה. 10 שניות מאוחר יותר כשהסתכלתי עליו הוא כבר נראה כמו תינוק רגיל, סגול יותר אבל עם מראה רגיל, ולא ברור מה הם עשו עם התרנגולת.

*

הלידה תישאר כאירוע מכונן בעבר, אבל האירוע הזה הביא עימו יצור מכונן הרבה יותר – הבן שלנו, הילד הראשון שלנו. מהלידה הג'ינג'ית תחלים ונשכח את אירועיה, אבל הילד יישאר איתנו תמיד, וככה זה צריך להיות.