מסעות בין גלקטי לפנימי

                                                                                             מתוך: "יומן מסע"

תקציר אירועים - חלק ב'-  ילדות מתקדמת ונערות  

כמו שציינתי, היו לי הרבה "בעיות משמעת" מה שהיום נראה לי הגיוני כשאני מסתכל על המצב של כולנו פה על הכוכב. בגיל 12 שלחו אותי לפסיכולוג. זה אחרי שקיבלתי מכות בלי סוף ונתתי מכות בחזרה, קללות על מורים, מנהלת, אסיפות מורים עם הציטוט הקבוע: " יש לו פוטנציאל"... כאילו אנ'לא יודע. אז ההורים נכנעו [טוב, האמת שהם לא ממש נלחמו עלי אף פעם בקטעים האלה] והלכתי כל שבוע לפסיכולוג. אחד מגעיל ומוזר שהיה משתמש בשיטות מעצבנות במיוחד. בחצי שנה [!] הראשונה הוא עשה לי מבחני אינטיליגנציה ורשם לעצמו הערות במחברת. פרופיל כמו שאומרים... כנראה שכל מי שרוצה לדעת מי אני מבפנים יכול, כל מה שהוא צריך זה אישור להציץ לי בתיק. מסתבר שאין שם כלום בפנים חוץ ממספרים בסטטיסטיקה... לפחות מנקודת ראות של פסיכולוג. מיותר לציין ששנאתי ללכת אליו,. בהמשך הוא נתן לי לסדר על לוח מחול כל מיני צעצועים ובעצם לבנות איזשהי סיטואציה... מבחני אסוציאציה, לנסות להעיר דברים מהתת-מודע. הוא גם ניסה עלי היפנוזה [לא הלך] וגם ניסה להטריד אותי מינית...[כן, אני יודע, זה מכה] בסוף התייאש עלי ושיחקנו שח מט איזה חודשיים. ניצחתי אותו די הרבה. אחר כך חזרתי להיות "נורמלי"... חחח כן, בטח. אבל באמת נרגעתי במיוחד כי הבנתי את המשמעות של להתחצף במובן נרחב יותר מאשר לעמוד בפינה.

כיתה ח' היה סבבה. באמת סבבה. היינו רק איזה 11 ילדים בכיתה כולם בנים. הבית ספר התחטב ונשארנו בלי כיתה ז'... אז ככה שהיינו גדולים בשנתיים לפחות מכולם. אחלה שנה, הרבה חופש.

ואז אנחנו נכנסים לתיכון... כיתה ט', גיל 15, מתקרבים להיות נערים. בחורות? המממ.... זה מתקרב.

לכל אחת שקוראת את זה שתדע שזה הזמן שגבר מתחיל להתחרפן מכל ההורמונים. הורמונים משולבים בשטיפת מוח של סקס ופרסומות. הגעתי לארץ זרה בתיכון, לא מכיר אף אחד, רחוק מהבית, מהחברים. נכנסתי למצב חדש... הורדתי פרופיל. רוב החבר'ה בתיכון היו מרקע שונה משלי והרבה אלימות במשפחה, ברחוב וכאלה. אז ממש התהפכתי. הפכתי להיות הילד השקט, "ילד כאפות", לא לגמרי כי יש לי כריזמה גם בלי להוכיח אותה, משהו פנימי. התחברתי לכולם, לערסים, לפריקים, לחלשים ולחזקים. חיפשתי להתמזג. בכל מקרה התיכון היה בנוי ככה שחצי ממנו של בנים [דתי] וחצי של בנות, כניסה משותפת אבל הבית ספר מחולק באמצע והשיעורים נפרדים. עם הזמן התחילו דיבורים על שתיה, יציאות, מסיבות וכמובן... בחורות. מי שעשה זיון באותה תקופה היה סוג של מושא להערצה.. באותו זמן בבית היה תקופה די שקטה שבה אני חוזר מאוחר בערב מבית ספר [סביבות שש] ואבא חוזר אחריי. אמא בבית ואולי אח אחד מתוך שישה מבקר או ישן איזה לילה.אם אני לא טועה, אחי שחולה במחלת נפש יצא מאישפוז וחזר כבר פעמיים לפחות.

 בסופו של דבר ההורים שלי קנו לו בית משלו, בעיקר שרוב הבאלאגן שהוא היה בו היה קשור אליהם [ההורים] ולבית שבו הוא גדל. כן, גם אני סבלתי מהעניין ובאמת הוקל לי שלפחות הוא התרחק קצת ויש לי סביבה מוגנת שוב.

ביליתי רוב זמן בבית עם חברים ולבד. התחלתי לנגן גיטרה ולהתאמן בריקוד בזמן הפנוי. היה לי חבר קרוב שניגן איתי אצל אותו מורה ושני חברים שחלקו איתי את ההתלהבות לברייקדאנס [סגנון ריקוד]. אז בעיקר חיכיתי לחזור הביתה אחרי בית-ספר ולצאת החוצה לשכונה. באותם זמנים לא היו פלאפונים כמעט, רק מחשב.אז אם נשאר בך ניצוץ לחיים ולא היית יושב מול המחשב, היה ממש כיף בחוץ. היה לחבר שלי כלב שהיינו רצים איתו מסביב למגרש כדורסל ומאמנים אותו בטירוף. קראו לו רוקי, לכלב, הוא יצא אתלט ויפיוף וזה היה מעין גאווה לי ולחברים. כי בכל זאת אנחנו השקענו בו ובעצם "גידלנו" אותו. אולי זה היה בגלל שהרגשנו קצת מוזנחים מהחינוך שלנו, מההורים ומהחברה. באיזור גיל 16 כבר התרחבתי להכירות יותר גדולה עם הסטטוס שלי ולאיפה הולך הזרם. איך רוקדים במועדון, איך מתנהגים בחברה [כי התחלו להופיע כל מיני חבר'ה שאני לא ממש מכיר מחתך אוכולוסייה שונה לגמרי], מה מגניב ומה לא.

באיזשהו מקום איבדתי שם משהו, אולי חלק מהתמימות שלי אולי עוד דברים, אבל גם הרווחתי משהו, עצמאיות אולי, מחשבה ייחודית ובטח עוד דברים נולדו מאז...למרות שתמיד [וזה מיוחד לי לחברים הקרובים שלי] יותר עניין אותנו להישאר בתמימות ובפשטות של החיים. לא התחלנו עם בחורות [וזה לא שהיינו מכוערים, בכלל לא, כן אולי מתוך בושה] לא הבנו מה עושיםבכלל, איך צריך להתנהג וכאלה. ממש נשארנו ילדים כמה שרק יכולנו היינו משתפים אחד ת'שני בכל ההתפכחות המינית שלנו ופשוט נשארים כמה שיותר קרוב ל"בית" [במובן הרוחני]. אבל מה לעשות, אין לברוח מגל האהבה, הא? או שטובעים או שלומדים לגלוש. בסופו של דבר כל אחד מצא לעצמו חברים נוספים ואהבות שונות. מה לעשות, גם יצא שהתרחקנו. למרות שאפילו אז נשארנו משפחה, ניסינו ליצור משפחה מורחבת. אני יכיר את החברים של ההוא והוא יכיר  את החברים שלי ונסתדר... אז זהו. שלא. אני לא אהבתי ת'רעיון ובכלל לא הסתדרתי עם שינוי אצל חברים. למרות שאני בעצמי רצתי על זה באמוק והשתניתי כל יום. אולי בגלל זה ניסיתי להשאיר את החברים שלי איך שהם, שלא ישתנו. פחדתי. פחדתי מהעולם הגדול רחוק מחומות העיר העתיקה בירושלים, מחומות הדת, המשפחה, העבר?  עד היום אני עושה את זה לאהוביי לפעמים. אני מחזיק אותם, לא נותן להם לנשום.עבר זמן עד שהבנתי למה.

תקציר אירועים  פרק א':

לידה, ילדות.

נולדתי למשפחה דתית לאומית [אלה עם הכיפות הסרוגות] אני בן זקונים, מה שאומר שאני הכי קטן [כן, וגם הכי מפונק... מה לעשות :) ]. יש לי ארבעה אחים ואחות בסדר יורד: - אח, אחות, אח. - אח, אח - ואני.

ההורים שלי גידלו חמישה ילדים במצב כלכלי שמשתפר עם הזמן. אבא התחיל כמחנך בישיבה מכובדת ועבר ב'הסבה מקצועית' לתחום ההיי-טק אמא מהתחלה ועד הסוף שזה עכשיו [סוף 2009 ] כמורה ומחנכת במדרשה לבנות כיתות יא'-יב'.

חונכתי לפי המוסרת הדתית לאומית היהודית, שזה אומר כיפה, ציצית, בלי יותר מדי סטייל בבגדים, אבל גם בלי פאות ולבוש שחור. אבא שלי תמיד היה כזה שמחפש את ההיגיון, גם בדת, לכן לא החמיר, אבל גם לא התעמק יותר מדי.

אמא שלי החליטה להביא אותי לעולם בגיל 39. החלטה עם המון משמעות, למרות שכל לידה והבאה של ילד אמורה להיות בעלת משמעות, הלידה שלי הייתה מאוד חשובה לאמא שלי. ככה שאני לא רק בן זקונים, אני גם בהפרש ניכר מהאחים שלי. כי ההורים עצרו עם חמישה ילדים למשך שמונה שנים עד שבאתי.

אני זוכר בתוך תינוק בן שלוש המון התרגשות סביבי, הרבה תשומת לב, המון אהבה ופינוקים.

גדלתי לתוך עולם בשינוי מואץ. עוד לא היה פלאפונים, בקושי היה מחשב ביתי, שלא נדבר על אינטרנט שהופיע בסביבות גיל עשר בכלל... מה שכן היה טלוויזיה עם צבע. ערוץ 2 היה בחיתוליו. לא היה שם יותר מדי מה לראות.

מתחת לבית שלי היה מעון לתינוקות. משום מה נהייתי ילד מאוד עקשן ומאוד נרגז. היה מאוד קשה לשכנע אותי לעשות משהו שלא בא לי בטוב. אני עד היום לא בטוח למה, אבל גם בכיתי המון וצרחתי. בקיצור, עשיתי "חיים קשים" לאמא שלי..

בתור ילד רך הייתי בגן. היה לי חברים והיה לי תקופה של פקיחת עיניים ליחסים בין בני אדם. בגן המשכתי לקבל חינוך של יהדות ודת. לאט לאט צמחתי והמשכתי לשנה שניה. שמה עשיתי עוד חברים ואני זוכר שבמצב החברתי היה לי טוב. לא סבלתי מאלימות מצד אחרים ולא הטרדות.

בבית ספר זה השתנה. אני זוכר בעיקר איך שנהייה מצב של יחסי כוחות וחבורות. הגענו למקום עם עוד שמונה כיתות מעלינו והרבה ציפייה מצד המבוגרים לקראת "בית-ספר של הגדולים" שמה נישאר שמונה שנים תמימות [או כבר לא כל כך תמימות] אני זוכר המון מקרים של אלימות כלפי מילולית בעיקר אבל גם פיזית. ואפילו יותר אלימות שהפנתי הלאה אל אחרים. כולל חברים שלי. זה כאילו שרציתי לבדוק עם חברים שלי מה העניין של האלימות. כאילו להגיד: היי, זה ממש מוזר כל הקטע... אבל בידיים ורגליים. אני בתור ילד הייתי "משחק" מכות, המון פעמים.

זה לא ממש שהייתי כועס או מפוחד [במודע של אותו זמן לפחות] פשוט רציתי... מה שעד היום נשמע לי מוזר.

בכלל איבדתי הרבה תחושה של בית, ביטחון ורוגע בתקופה ההיא. מה שגרם לי לאבד תמימות, אפילו מרצון, בכדי להגן על עצמי בכל האמצעים. כי באמת הלכתי ונגררתי לקטטות ואלימות יחסית גרועים מאוד בסביבה שלנו.

בכיתה ה' לדוגמא, קיבלתי אגרוף לשיניים מילד בכיתה ח'. עד היום אפשר לראות אותי בלי השן הזאת. מקרה כזה חמור לא היה אצלנו הרבה. לא בבית ולא בבית ספר. קיבלתי טיפולים מטורפים מכל מיני סוגים, עברתי תקופה עם פלטות בשיניים [חרא דבר לילד שלוחצים עליו] ועוד כל מיני בלאגנים. בכיתה ו' התכסחתי עם המורה המחנכת כל כך עד ששלחו אותי לפסיכולוג לשנה של דיבורים. זה היה אחד הדברים הכי אפלים שאני זוכר כילד. כל התקופה הזאת של כיתה ה' וכיתה ו', ז' היה נורא נורא קשה וכנראה ששם בניתי הרבה מסיכות ושריונות בחיים שלי בתור ילד.

דבר מאוד משמעותי שקרה במהלך שנים אלא, הייתה מחלת נפש של אחי, בניה, השלישי במספר. מחלת מאנייה דיפרסיה, שכיחה בישראל ברמות שונות אצל אנשים. אח שלי היה מאושפז במוסד סגור. אני זוכר שביקרנו אותו. זה היה מפחיד קצת ובעיקר מוזר. לראות את אחיך בוכה וצורח כמו תינוק, מדבר שטויות זה מאוד שונה ממה שמלמדים אותך בתור ילד. על איך שהעולם נראה. על מה זה מבוגר. בכלל... אני חושב שזה היה גם מאוד אמיתי בלראות אותו בוכה או צועק, הדרמה שמסביב פשוט הייתה מאוד מורגשת. בהתחלה זה שבר איזה תדמית משפחתית של אמא ואבא ומשפחה ו... "הכל כשורה" כזה... אני גדלתי ככה. ככה ראיתי את המצב. או לפחות ככה חשבתי שאני רואה את זה. יותר נכון להגיד שזה מה שהורגלתי לחשוב. 

כך קרה, שאחי מאושפז כל שנה שנתיים במוסד לחולה נפש. עובר דברים מזעזעים, חי על תרופות מטורפות [תרתי משמע] עובר התקפי שיגעון בתוך הבית, אמא שלי מתמוטטת, אבא שלי עובד כל יום ולא נמצא בבית ואני לא יודע מה לחשוב... במה להאמין, מה קורה פה בכלל? אף אחד לא טרח להסביר לי, לשאול אותי מה קורה, אף אחד גם לא שם לב מה זה יוצר אצל כל אחד מהאחים, מה זה עושה למרקם המשפחתי ובמיוחד איך זה משפיע עלי... עוד הייתי ילד יחסית תמים לעולם. כל הסיפור הזה עד היום לא פתור אצלנו במשפחה וגם אצלי יש עוד מה לגלות, לשחרר... לקבל.

כבר מכיתה ג' עברתי המון סוגים של קיטלוגים. איך אמורים לדבר, ללמוד, לציית. למדתי מה אסור ומה מותר, שמעתי סיפורים על מה יקרה אם...[ תעשה ככה וככה יקרה ככה וככה], וגם הרבה יחסים של גילאים, מקומות בחברה, מה תרצה "להיות" כשתהיה גדול... חלק מזה אמיתי, חלק מוקצן לשלטלתנות של ועל בני האדם.

בקיצור גם לצד השני של המטבע היה חסרונות ויתרונות. עשיתי לעצמי חבורה של שלושה ילדים, אני ועוד שניים. כל היום היינו ביחד. רבים, משחקים, ישנים אחד אצל השני וגם בבית ספר נפגשים. היה לי 2 חבורות כאלה... אחת של הגיל שלי [אדם וענר] ואחת של שנה מתחתי [טל ואיתמר]. כמעט כולם ממשפחות חילוניות ממעמד חברתי דומה לשלנו. בתנועות נוער לא השתלבתי טוב. היה לי פיוז קצר והייתי הולך מכות או מריבות עם המדריכים בקטע מטורף. אני זוכר מדריכה אחת שעשיתי לה ת'מוות. הלכתי מאזור בקעה בירושלים עד לבית ברגל, בתור ילד בן 10. זה ממש מסוכן, היא רדפה אחרי איזה 20 דק' וקראה לי לחזור, כשאני פשוט לא מתייחס אליה והולך.

היה לי מלא קטעים כאלה. הי לי חוש מיוחד למלחמות התשה עם סמכות, לא משנה מאיפה היא באה. הרבה מזה נשאר עד היום... לטוב ולרע.

אני זוכר מהתקופה ההיא המון דברים טובים. טיולים למקומות בארץ, שלג של 91', "מחנה" שלי ושל חברים שלי בגן מתחת לשיחים, משחקי כדורגל וכדורסל, חוגים [ג'ודו בעיקר... :) חחח, אבל גם טניס, כדורסל], הרבה טבע [חוג צפרות, חוג סיירות], מדורות של ילדים עם צ'יזבטים, חגים של תחפושות, הגדות, נרות של חנוכה, בני דודים ובנות דודות. סבא וסבתות, בקיצור... אגדה. רק לא סבלתי בית ספר! גם לא תיכון... למען האמת עד היום אני לא מת על זה.

גדלתי בתור ילד בריא  מבחינה בריאותית ולמשפחה במצב כלכלי יציב, קיבלתי את החינוך של מעמד הביניים.

מזל טוב!

יש לי מחשב חדש ... טוב, האמת הוא לא חדש, רק חיברתי אותו לאינטרנט אחרי חמש שנים... הסיבה היא שאני כותב מוזיקה על המחשב ולא ממש התחשק לי וירוס שיפיל לי את כל מה שיש שם... מובן.

'אז עכשיו אני יכול לכתוב נורמאלי ולא פעם במילניום... '

היום:

היום היה סבבה של יום... ירושלים, חורפית אבל שטופת שמש קרירה ונעימה, אנשים ברחובות ופשוט תחושה של חיים באוויר. נסעתי לעיר כדי לתרגל שיאצו, שזה, אגב, התחום לימודים שלי. הגעתי בשלום ויצאתי בשלום. אנשים מחייכים אלי ואני מופתע כמה שזה נכון, שהיופי שלי הוא אך ורק פנימי... אנרגטי.... לא חשוב מה אני לובש, מכנסיים יפים, חולצה סקסית, או ארשת פנים מכובדת, זה לא מזיז לאף אחד. כשאני הוא אני וטוב לי עם זה פתאום הכל חי סביבי, הכל "דופק", העיניים נפתחות ורואים את האור.

הגעתי ליציאה מהעיר, איפה שיש מוניות שירות לבית שמש ועומדים שם 20 איש מחכים למונית [מצב לא רגיל בכלל]. מסתבר שהייתה תאונה לא רחוק בכניסה לעיר וכולם תקועים... ואני? ש-א-נ-ט-י. לא מזיז לי. כאילו קיבלתי ת'סקס של החיים שלי לפני חצי שעה... מחייך... למרות שהייתי שפוך וממש רציתי כבר 'לנחות' בבית. אחרי שאיזה 2 מוניות הגיעו וכולם דוחפים, עולים ומשאירים אותי לאגזוז, התקשחתי. החלטתי שעל המונית הבאה אני עולה ולא אכפת לי מה, היא לא זזה מטר בלעדיי. הופ! איפה השאנטי? חחח... ככה זה חברים וחברות אני לא מתיימר להישאר דמות אחת מתוך מאה אלף שמתרוצצות לי בנשמה. אני איש של לב, של חופש, למרות שאני לא לגמרי חופשי בדעותיי וכו' וכו'.

בקיצור, היה מגניב.

מה עוד? אני מקבל המון מהסביבה שלי, זה חדש לי. אני עברתי שנה ארוכה של בדידות והתייחדות עם הכאבים שלי. הנפשיים. השקעתי את רוב מאמציי בלסגור מעגלים לא -פתורים ויצירת קשרים אמיתיים יותר עם ההורים שלי והחברים שלי. זה משתלם. אני מרגיש שונה. לא מישהו שונה, אלא שמשהו שונה אצלי, משהו טוב. גם אמרה לי את זה דלית, המזכירה של הלימודים. זה חדש לי.

אני רוצה לסיים באיזשהו קטע שיעביר הלאה דברים שאני חזק בהם.

"כוחו של אחד". עובדה קיימת- את\ה הוא\היא היחיד\ה שקיימ\ת.

זה לא מיסטיקה. זה פשוט. אם תקבל\י את זה יותר ויותר, תדע יותר איך לצאת מכל מצב, להבין כל מצב, לקבל את המצב.

אני לא איזה מורה דגול. אני תלמיד שלך. ואתה שלי. אני לומד ולומד ולומד. כי אני הבנתי מזמן שלהשקיע במסלול לימודים-אוניברסיטה-משפחה זה תפל, זה לא שלם, זה לא המסע שבו אני מגשים את עצמי.

אז טיפ קטן, הראשון, שיש לי לתת לך הוא לדבר אל עצמך. בקול.

אפשר להתחיל מלדבר בכתב. או בלחש. אבל לא בראש... אני ממליץ לך לפתוח את הקלפים שלך ולהסתכל על מה שאת\ה רואה או שומע\ת.

זה מאוד עוזר עם הזמן להתרחב ולקבל קשת פנימית שקיימת אצל כולם.

להבין שכולם פה מטורפים לגמרי זה צעד מצוין לצאת מה"נורמלי"

ולהיות המטורף שמקבל את זה, זה נורמלי.