מסעות בין גלקטי לפנימי

תקציר אירועים  פרק א':

לידה, ילדות.

נולדתי למשפחה דתית לאומית [אלה עם הכיפות הסרוגות] אני בן זקונים, מה שאומר שאני הכי קטן [כן, וגם הכי מפונק... מה לעשות :) ]. יש לי ארבעה אחים ואחות בסדר יורד: - אח, אחות, אח. - אח, אח - ואני.

ההורים שלי גידלו חמישה ילדים במצב כלכלי שמשתפר עם הזמן. אבא התחיל כמחנך בישיבה מכובדת ועבר ב'הסבה מקצועית' לתחום ההיי-טק אמא מהתחלה ועד הסוף שזה עכשיו [סוף 2009 ] כמורה ומחנכת במדרשה לבנות כיתות יא'-יב'.

חונכתי לפי המוסרת הדתית לאומית היהודית, שזה אומר כיפה, ציצית, בלי יותר מדי סטייל בבגדים, אבל גם בלי פאות ולבוש שחור. אבא שלי תמיד היה כזה שמחפש את ההיגיון, גם בדת, לכן לא החמיר, אבל גם לא התעמק יותר מדי.

אמא שלי החליטה להביא אותי לעולם בגיל 39. החלטה עם המון משמעות, למרות שכל לידה והבאה של ילד אמורה להיות בעלת משמעות, הלידה שלי הייתה מאוד חשובה לאמא שלי. ככה שאני לא רק בן זקונים, אני גם בהפרש ניכר מהאחים שלי. כי ההורים עצרו עם חמישה ילדים למשך שמונה שנים עד שבאתי.

אני זוכר בתוך תינוק בן שלוש המון התרגשות סביבי, הרבה תשומת לב, המון אהבה ופינוקים.

גדלתי לתוך עולם בשינוי מואץ. עוד לא היה פלאפונים, בקושי היה מחשב ביתי, שלא נדבר על אינטרנט שהופיע בסביבות גיל עשר בכלל... מה שכן היה טלוויזיה עם צבע. ערוץ 2 היה בחיתוליו. לא היה שם יותר מדי מה לראות.

מתחת לבית שלי היה מעון לתינוקות. משום מה נהייתי ילד מאוד עקשן ומאוד נרגז. היה מאוד קשה לשכנע אותי לעשות משהו שלא בא לי בטוב. אני עד היום לא בטוח למה, אבל גם בכיתי המון וצרחתי. בקיצור, עשיתי "חיים קשים" לאמא שלי..

בתור ילד רך הייתי בגן. היה לי חברים והיה לי תקופה של פקיחת עיניים ליחסים בין בני אדם. בגן המשכתי לקבל חינוך של יהדות ודת. לאט לאט צמחתי והמשכתי לשנה שניה. שמה עשיתי עוד חברים ואני זוכר שבמצב החברתי היה לי טוב. לא סבלתי מאלימות מצד אחרים ולא הטרדות.

בבית ספר זה השתנה. אני זוכר בעיקר איך שנהייה מצב של יחסי כוחות וחבורות. הגענו למקום עם עוד שמונה כיתות מעלינו והרבה ציפייה מצד המבוגרים לקראת "בית-ספר של הגדולים" שמה נישאר שמונה שנים תמימות [או כבר לא כל כך תמימות] אני זוכר המון מקרים של אלימות כלפי מילולית בעיקר אבל גם פיזית. ואפילו יותר אלימות שהפנתי הלאה אל אחרים. כולל חברים שלי. זה כאילו שרציתי לבדוק עם חברים שלי מה העניין של האלימות. כאילו להגיד: היי, זה ממש מוזר כל הקטע... אבל בידיים ורגליים. אני בתור ילד הייתי "משחק" מכות, המון פעמים.

זה לא ממש שהייתי כועס או מפוחד [במודע של אותו זמן לפחות] פשוט רציתי... מה שעד היום נשמע לי מוזר.

בכלל איבדתי הרבה תחושה של בית, ביטחון ורוגע בתקופה ההיא. מה שגרם לי לאבד תמימות, אפילו מרצון, בכדי להגן על עצמי בכל האמצעים. כי באמת הלכתי ונגררתי לקטטות ואלימות יחסית גרועים מאוד בסביבה שלנו.

בכיתה ה' לדוגמא, קיבלתי אגרוף לשיניים מילד בכיתה ח'. עד היום אפשר לראות אותי בלי השן הזאת. מקרה כזה חמור לא היה אצלנו הרבה. לא בבית ולא בבית ספר. קיבלתי טיפולים מטורפים מכל מיני סוגים, עברתי תקופה עם פלטות בשיניים [חרא דבר לילד שלוחצים עליו] ועוד כל מיני בלאגנים. בכיתה ו' התכסחתי עם המורה המחנכת כל כך עד ששלחו אותי לפסיכולוג לשנה של דיבורים. זה היה אחד הדברים הכי אפלים שאני זוכר כילד. כל התקופה הזאת של כיתה ה' וכיתה ו', ז' היה נורא נורא קשה וכנראה ששם בניתי הרבה מסיכות ושריונות בחיים שלי בתור ילד.

דבר מאוד משמעותי שקרה במהלך שנים אלא, הייתה מחלת נפש של אחי, בניה, השלישי במספר. מחלת מאנייה דיפרסיה, שכיחה בישראל ברמות שונות אצל אנשים. אח שלי היה מאושפז במוסד סגור. אני זוכר שביקרנו אותו. זה היה מפחיד קצת ובעיקר מוזר. לראות את אחיך בוכה וצורח כמו תינוק, מדבר שטויות זה מאוד שונה ממה שמלמדים אותך בתור ילד. על איך שהעולם נראה. על מה זה מבוגר. בכלל... אני חושב שזה היה גם מאוד אמיתי בלראות אותו בוכה או צועק, הדרמה שמסביב פשוט הייתה מאוד מורגשת. בהתחלה זה שבר איזה תדמית משפחתית של אמא ואבא ומשפחה ו... "הכל כשורה" כזה... אני גדלתי ככה. ככה ראיתי את המצב. או לפחות ככה חשבתי שאני רואה את זה. יותר נכון להגיד שזה מה שהורגלתי לחשוב. 

כך קרה, שאחי מאושפז כל שנה שנתיים במוסד לחולה נפש. עובר דברים מזעזעים, חי על תרופות מטורפות [תרתי משמע] עובר התקפי שיגעון בתוך הבית, אמא שלי מתמוטטת, אבא שלי עובד כל יום ולא נמצא בבית ואני לא יודע מה לחשוב... במה להאמין, מה קורה פה בכלל? אף אחד לא טרח להסביר לי, לשאול אותי מה קורה, אף אחד גם לא שם לב מה זה יוצר אצל כל אחד מהאחים, מה זה עושה למרקם המשפחתי ובמיוחד איך זה משפיע עלי... עוד הייתי ילד יחסית תמים לעולם. כל הסיפור הזה עד היום לא פתור אצלנו במשפחה וגם אצלי יש עוד מה לגלות, לשחרר... לקבל.

כבר מכיתה ג' עברתי המון סוגים של קיטלוגים. איך אמורים לדבר, ללמוד, לציית. למדתי מה אסור ומה מותר, שמעתי סיפורים על מה יקרה אם...[ תעשה ככה וככה יקרה ככה וככה], וגם הרבה יחסים של גילאים, מקומות בחברה, מה תרצה "להיות" כשתהיה גדול... חלק מזה אמיתי, חלק מוקצן לשלטלתנות של ועל בני האדם.

בקיצור גם לצד השני של המטבע היה חסרונות ויתרונות. עשיתי לעצמי חבורה של שלושה ילדים, אני ועוד שניים. כל היום היינו ביחד. רבים, משחקים, ישנים אחד אצל השני וגם בבית ספר נפגשים. היה לי 2 חבורות כאלה... אחת של הגיל שלי [אדם וענר] ואחת של שנה מתחתי [טל ואיתמר]. כמעט כולם ממשפחות חילוניות ממעמד חברתי דומה לשלנו. בתנועות נוער לא השתלבתי טוב. היה לי פיוז קצר והייתי הולך מכות או מריבות עם המדריכים בקטע מטורף. אני זוכר מדריכה אחת שעשיתי לה ת'מוות. הלכתי מאזור בקעה בירושלים עד לבית ברגל, בתור ילד בן 10. זה ממש מסוכן, היא רדפה אחרי איזה 20 דק' וקראה לי לחזור, כשאני פשוט לא מתייחס אליה והולך.

היה לי מלא קטעים כאלה. הי לי חוש מיוחד למלחמות התשה עם סמכות, לא משנה מאיפה היא באה. הרבה מזה נשאר עד היום... לטוב ולרע.

אני זוכר מהתקופה ההיא המון דברים טובים. טיולים למקומות בארץ, שלג של 91', "מחנה" שלי ושל חברים שלי בגן מתחת לשיחים, משחקי כדורגל וכדורסל, חוגים [ג'ודו בעיקר... :) חחח, אבל גם טניס, כדורסל], הרבה טבע [חוג צפרות, חוג סיירות], מדורות של ילדים עם צ'יזבטים, חגים של תחפושות, הגדות, נרות של חנוכה, בני דודים ובנות דודות. סבא וסבתות, בקיצור... אגדה. רק לא סבלתי בית ספר! גם לא תיכון... למען האמת עד היום אני לא מת על זה.

גדלתי בתור ילד בריא  מבחינה בריאותית ולמשפחה במצב כלכלי יציב, קיבלתי את החינוך של מעמד הביניים.