מסעות בין גלקטי לפנימי

 בדידות....... מאיפה זה בא, ולאן אני הולך עם זה                                                                          

* יש לנו כבני אדם המון רצונות, שאיפות להיות, רגשות, רעיונות ו...אהבה. אני מוצא את עצמי כמו ילד בפארק שעשועים עובר מתחנה אל תחנה, עולה ויורד קונה עוד כרטיס, עוצר לגלידה או פופקורן בין לבין... משחק את המשחק. מתי שיצא לי להבין שאני פה רק לביקור ושאני לא ימות ויעלם, אלא ימשיך הלאה, יותר ויותר החיים נהפכו ללונה פארק מבחינתי. לונה פארק? רגע רגע, מה עם כל הילדים הרעבים בעולם? מה עם כל הבאלאגן של כולם? אולי אני בעצם סתם אדם אנוכי שבורח מהמציאות? אולי כואב לי ואני בורח ממשהו? שאלות, שאלות... בחיים שלי הגעתי למקום שבו התחילה איזשהי הבחנה בין מוסר ואתיקה. מוסר מבחינתי הוא בגדר מוסכמות חברתית, לדוגמא, להיות בנאדם נחמד, או, לא לכעוס על אנשים. המוסר בעצם מגדיר לי את התחום שבו אני חופשי... כלומר- "אתה יכול להרגיש חרא, אבל אל תוציא את זה על אחרים". תהיה חופשי אבל בתחום המוסרי. אבל מי מגדיר את התחום? שאלתי... מי קובע מה מוסרי? ויותר חשוב, מי בכלל אמר שלהיות בנאדם נחמד זה נכון?! ככל שהתעמקתי במוסר שקיים בי, גיליתי עוד ועוד אשמה, במיוחד אשמה פנימית, שבה אני מאשים את עצמי על התנהגות כזאת או אחרת. מה שגרם לי לתסכול ולתחושה של מועקה וחוסר הגיון במבנה היקומי. לא הבנתי מה לעזאזל אני עושה פה, מה הקטע של העולם, מה זה כל הבאלאגן הזה ולמה אני בכלל חושב על זה. כמו כל ילד בעולם, לא עזר לי האג'נדה החברתית... נו, אז מה אתה עושה בחיים? אתה עובד? לומד? מה עם חברה? זה לא טוב לשבת כל היום בבית... וכו' [אויש, עד עכשיו אני מתעצבן מהזיכרון הזה :) ]

אפילו היום, במבט לאחור, בשיחה עם אנשים שמעריכים אותי ואת האחריות שאני נוטל על חיי כבנאדם, אני לא מתחרט על מי שהייתי. הרי איך ילד, אני שואל אותך\אותכם, בעולם שמגיל אפס משועבד למערכת מקווננת היטב, שבנויה בצורה שיטתית וחסרת חיים, אמור להבין את מקומו בעולם? אז יש כאלה שיקומו, יעבדו, יטוסו, יתחתנו, וואט אבר, ואז ישאלו את עצמם: "רגע, מה לעזעזל אני עושה פה?" \ " למה בכלל בניתי את כל מה שבניתי? לאיזה צורך?" 

ויש כאלה שישבו כל היום על התחת עם אותם שאלות בדיוק ולא יזוזו מטר כי אין להם מושג מה הם עושים ולאן זה הולך...

אתיקה- הגלגל נסגר, המטריקס נפרץ ואני לשמור בבטן לא רוצה יותר, לא יכול יותר. הכל יוצא. מה שיהיה יהיה. וככה היה... הוצפתי ברגשות עזים וכל השאלות שהזכרתי עלו על פני השטח בעוצמה, בלי תשובות. אבל איזה שיחרור! אין, אין... איזה תענוג... ממש ממכר לשחרר. לכעוס, לצעוק, לקלל, לשקר, כל הדברים שאסור לעשות, שלא כדאי לעשות, שאוי ואבוי אם תעשה... יאללה... החוצה! אין לא יכול, יש לא רוצה. אחח... איזה כיף זה היה. שווה. מומלץ.

מתישהו האתיקה הופיעה. לא יודע איך, לא יודע למה, אבל הרגשתי שבכל זאת יש בשביל מה לחיות. יש איזה הגיון בעולם. יש לי ייעוד בחיים. אז מהו הסדר הנכון, מה באמת קורה מתחת לפני השטח ומהם הדברים [האתיקה], שעומדים בפני עצמם בכל התהיות שלי, בכל הרגשות שלי? האתיקה נותנת זווית אחרת לדברים, האתיקה היא ישות שמחולקת לנושאים. משם יש יותר חופש ליצור ולהרוס, לתקן ולקלקל, להיות בנאדם. לדוגמא, "אם תצליח להיות בשמחה גם כשקשה לך תרוויח המון בחזרה" או במילים יותר מדויקות "חפש את המקומות שבהם אתה חלש - ותחזק אותם" עוד דוגמא מוצלחת היא זאת: "אם תלמד לוותר אפילו שאתה צודק, תלמד המון על עצמך" - או - "בשביל לקבל צריך קודם כל לתת". כמה פשוט. ככה נכון. [וככה מאתגר  ]. האתיקה נותנת לי קוארדינטות למפה של החיים. היא נותנת משוואה עם נעלמים, עכשיו עליך מוטלת האחריות לשים את עצמך שם ולהסתכל על התוצאה.

- שימו לב, אדם \ אישה שעוד לא יצא\ה אל החופש ולא מבחינ\ה בין המוסר שלו \ שלה לבין המוסר החברתי, ת\יתקשה לקיים אתיקה בחייה\ בחייו. כלומר- יש לבחון היטב משפט כגון : "אם תלמד לוותר אפילו שאתה צודק..." כשעוד לא למדת לעמוד על שלך מול העולם, שימ\י לב ללב שלך ואל תקשיב\י לי סתם-

אז מה לכל זה ולבדידות?

אני לא יודע לענות לך. אני שואל את עצמי אם יש בכלל פואנטה לכל זה. אם מכל המסע הזה הפקתי "פתרון" לבדידות שבי.

אין לי ספק ולו לרגע שאם הייתי חוזר אחורה הייתי לוקח את אותה דרך בדיוק. והייתי חוזר אחורה בכיף, בשימחה, באהבה. אני אוהב את החיים שאני זוכר.

אני מסתכל אחורה ובא לי לבכות מרוב שטוב לי עם מי שאני רואה מולי במראה. אז למה כל הבאלאגן? למה עדיין חסר לי משהו? מה זה הבדידות הזאת?

מאיפה זה בא? ולאן אני הולך עם זה?