נזכרתי על מחדל שהטריד אותי פעם, נושא שהצליח לשגע אותי כל כיתה ב'. למרות הכל, אני לא מצליחה להזכר את הוודאות שהיתה בסוף העניין. אני רק זוכרת פעם אחת, שאמא של אריאל, חברה עם שיער של בת הים הקטנה, הסיעה את שתינו לחוג. זה היה החוג קרב מדע של אילן, והיה לנו מבחן לחגורה כתומה באותו יום. ישבנו שתינו במכונית, כיאות לבנות שמונה, ואמא של אריאל שוחחה איתנו כהרגלה, על נושאים שמעניינים בני 8 בדרך כלל. מטבעם של בני אדם (אני מקווה) עלו בראשי תוך כדיי שיחה מחשבות והירהורים. ואז התחילה האי וודאות ההיא, שלא נתנה לי מנוח שנה לפחות ברציפות. תהיתי איך אדע בוודאות שאחרים באמת לא שומעים את מחשבותיי. הרי אני שומעת אותם, ולמה בעצם שהם לא? כן, זה קצת תמהוני, אבל אני זוכרת את השעות הארוכות שבהן הפסדתי מומינים והרפתקאות כי הנושא הקטנטן הזה לא יצא לי מהראש. לא הייתה לי שום וודאות, שום יכולת לבדוק או לשאול. עשיתי נסיונות, שלא הובילו לשום תועלת (תמיד היה ספק, ולכן לא הצלחתי ללמוד כלום).

למעשה, אחרי המון זמן, אני חושבת ששתי עונות של החדר של חני, הגעתי להחלטה עם עצמי- ליתר ביטחון- עדיף שאחשוב רק על עניינים טובים למקרה שכולם ישמעו. וכך היה, עד אין לי מושג מתי.

המסקנה ההיא, שאולי כבר איבדה את הקשר שלה לשאלה הראשונה, היא לא סתם.

ואני בטוחה, בוודאות מוחלטת, שהיא היתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שיכלתי לבחור,

לאורך כל שש-עשרה שנותיי.