נסיעה פשוטה ללונה פארק בתל-אביב או תכנית הישרדות מורכבת וקשה? תלוי את מי שואלים. במקרה ששאלתם אותי, אומר זאת בפשטות:

היו המון עליות וירידות.

    בעיקר באנקונדה, וגם קצת ברכבת ההרים עם המסילה האדומה. הרכבת הראשונה שעלינו עליה היתה גרועה. ויש לכך כמה סיבות:

    הראשונה והגורלית ביותר הינה שהתפלגנו לזוגות ולא ישבנו ארבעתנו יחד. הסיבה השנייה, ולא נמעיט בערכה, היא שלא הגיע האיש-שמוכר-כריכים-ודברים-אחרים-במהלך-הנסיעה-ברכבת, ולכן נאלצנו לדבר על כל מיני נושאים שטותיים שבכלל לא הינו מדברות עליהם אלמלא היה כה חסר האיש. זה מוזר לדבר על אבא שלך ומחירי כרטיסי רכבת. במיוחד כשכל הקרון מאזין בלהט.

    לאחר שהגענו והעברנו סבב קיטורים זריז, העברנו את סמכותנו לקוֹלוֹנֵל מאיה (בעלת המצלמה) ופסענו לעבר הלונה פארק.

    עלינו על כמה מתקנים ורכבות ובין רגע הזמן טס ונהיה כבר צהריים. במהלך היום גיליתי את תכלית (מטרת) פארקי השעשועים במדינת ישראל:

ולטלטל ולנער את מוחנו בכוח ובמרץ

על מנת לשפר את תיפקודו

ובכך לקוות שפעילותו תגדל.

    נעשה ממש חם והבטן שלנו בגדה בנו, היינו רעבים. חיפשנו מקום בו האוכל והמזון לא נמכרים במחירי הנפט העולם ומתייקרים בעולם. אך לשווא. נאלצנו לחכות למסעדה ממוזגת וכשרה.

    השעה היתה כבר 16:00 כשהחלטנו שאנו חלשי אופי ולא נתאפק יותר למזון. יצאנו במשימה לתור אחר מזון. לקחנו אוטובוס לשנקין.

    אבל כמובן  שאין לנו שמץ של מושג איפה זה שנקין, ולכן הלכנו ברגל (אחרי שפספסנו את שנקין בשש תחנות). לא יכולנו לשאת זאת עוד והתיישבנו במסעדה (כשרה!) ביתית. אכלנו כל מיני מאכלים שלא נאכלים במסגרת ליל הסדר והם לשם שינוי גם טעימים. שניצל ואורז! אנא מיחאו לנו כפיים!

    המשכנו את טיולנו כשאנחנו כמעט כמו חדשים (אבל עם חמישים שקלים פחות) והגענו לשוק הכרמל, או בשפת תושבי המקום 'שוקקרמל', נוי רכשה זוג תחתונים יפה במיוחד וקרן קנתה כפכפי אצבע חמדמדים. על התחתונים ארחיב בהמשך. עצרנו לעצירה פזיזה אצל הדוד החביב שמכר לנו לימונענע, או שזה היה לימונדה?, קרה וצנונה.

    על השתלשלות האירועים המביכים לאחר מכן אפרט למתעניינים ואדלג במרץ לסוף הסיפור. בכל מקרה, התחיל להחשיך ונעשה כבר מאוחר. 19:00 שעת הסיפור הקבוע עם חני נחמיאס. ארזתי במהרה את חברותי ועמדנו בצומת, תרות אחר מונית שירות צהבהבה וחביבה שתאכלס אותנו ותקפיצנו לרכבת האחרונה שלנו בטיול הזה. אחרי שארבע מוניות חצופות חלפו על פנינו, עצרה מונית ריקה וגדולה. עלינו והנהג הסביר לנו בסבר פנים יפות איך להגיע ליעדנו הנחשק.

    ברכבת האחרונה בדרך לבנימינה, נוי הוציאה מהשקית  השקופה והורדרדה שלה את זוג תחתוניה החדשים שרכשה. בתקווה שלא נהרוס /נשכח /נקלקל /נצבע /נאבד אותם. צילמנו אותם לאות תיעוד הטיול ובאותה הזדמנות חגיגית צילמנו עוד 67 תמונות. הגענו לבנימינה, נפרדנו מהקוֹלוֹנֵל מאיה (בעלת המצלמה) ונוי התחתונית.

והלכנו לדרכנו.

    בבית ניסיתי להכין, שוב, פיצה ממצות. וכשזה לא הלך נדרתי נדר לאומות העולם:

ברגע שנגמר הפסח הזה, אני אוכלת את הפיצה הראשונה שבהישג ידי. ולא אכפת לי שנחמה (שהיא קיימת! שמעתי עליה לראשונה אתמול!) עלולה להתיישב עליה. לא ולא.

בוקר טוב, גמדים.

עוד ארבעה ימים לחג השני.