היום כרגיל, דפק שליח גבוה בדלת ביתי החביב ושאל אם הוא הגיע למשפחת וייס. אני פתחתי את הדלת, ולא בגלל שאני מיהרתי לפתוח אלא כי אבא שלי לא מיהר לקום מכיסאו החום (והמכוער) וביקש ממני לפתוח את הדלת. בכל מקרה, השליח ביקש שאחתום ונתן לי חבילה אדומה. זו הייתה חבילה מעניינת במיוחד, היא הייתה אדומה עם לבבות ורודים וכתומים. פתחתי אותה בחשש שכרגע הכנסתי הביתה פצצה מתקתקת. בעודי פותחת אותה בחפזון רב, ממ"ם (ראה ערך; 'משבץ') צילצלה והתעניינה בבחירותיי החשובות לשנה הקרבה והבאה. פתחתי את האריזה האדומה ולהפתעתי הרבה, מצאתי

בקבוק קוקה קולה קר

    ולא סתם בקבוק, הוא היה עטוף לבבות במלא צבעים (עליזים, כן.) ועטוף בנייר רך מוזר כזה, מן אדמדם וורדרד. הוא היה קר לגמרי כאילו בילו איתו בקופסא רביעיית קרחונים. אז במהרה שתיתי אותו וערכתי וידוי הריגה. תוך כדי גם שמתי לב שכתוב עליו 'כשר לפסח' (לא כשל"פ) באותיות מוזהבות.

    השעות חלפו להן, והיה כבר הזמן לאכול, אבל זה לא קשור עכשיו. היה הזמן ליומולדת של פיצה (יעל, אחותי בת השבע; והיא לא טעימה בכלל). ואני ברוב חוכמתי התנדבתי לעזור, ולכן גם נגזר עלי לפספס היום את הפעולה. אני התנדבתי בתחום ההתמחות שלי, לעזור באוכל. אני אחראית לסדר את האוכל, לערוך בדיקות שהוא תקין, וגם לשדוד ממנו בזמן שהילדים מופלאים מקסמיו של איציק הקוסם המופלא.

    סבא וסבתא הגיעו, ולהפתעתי הרבה, כל אלפי ילדים שהיו פה (הם, כך מסתבר, מתרבים שלא מסתכלים, הם הגיעו בנתיים לעשרים!) כל הילדים קפצו משמחה על סבי המסכנים ואימצו אותם. הם חיבקו אותם ואחרי שניה התחיל בדיוק שיר התרנגולות וכולם התחילו לפזז ולרקוד ושכחו את סביהם האהובים.

   אני ברחתי למעלה וגם קיבלתי תואר מחוננות מהמכון לחקר מחוננים על שם רותם נאון בדרך.

שיט, הם קוראים לי לבוא למטה. מה אני? שוליית הקוסם? לא ולא!

    טוב נו, הם באמת צריכים עזרה.