אני מנסה לחשוב, אחרי יום שלם שבו שקעתי בהמון מחשבות להמון כיוונים שונים. יש קטע מוזר ביום כיפור שכולו עובר במין תעתועים של חצי שינה וחצי ערנות מוחלטת, ואתה אף פעם לא יודע אם עבר לך בראש משהו או שחלמת אותו. ואז כל הסיטואציות הכי מוזרות, שבטח נשלפות הישר מהתת- מודע צצות פתאום, וההחלטות עם עצמך הופכות ליותר ויותר קשות.

ואז, בין חלום לחלום, אני מנסה להחליט עם עצמי, מה עשיתי נכון ומה לא, מה בר תיקון ומה צריך להשתפר. ואיך לעזאזל אני מרימה את עצמי על הרגליים, אחרי 20 שעות בלי אוכל ושתייה, שמתוכן חצי לילה עבר בשיעורים ובשיחות עמוקות עלינו ועל כל השאר...

אבל יש איזה כח, משהו ממש לא מוסבר, שלמרות כל הסחרחורות ולמרות הראש המתפוצץ, דוחף אותי ללכת לשם. ואני עומדת כי אין מקום וגם אם יש אז צריך לתת לגברת המבוגרת לשבת, וזה לוקח זמן, ועוד לא 6:50, וממשיכים, ואני קוראת, ופתאום, משום מקום, זה נוחת עלי,

כן, אני סוף סוף מבינה,

מה ששש-עשרה שנה ואולי יותר לא היה לי צל של מושג.

זה פתאום שם, והכל ברור

ואני קוראת

וכואבות לי הרגליים

והראש מסוחרר

ואני בקושי רואה

וחלק כבר התעלפו

אבל

אני מבינה הכל

וזה העיקר.