החלטתי כן לכתוב על הקורס קצת יותר בפירוט.

אני ניגש להחזיק את הלו"ז מולי, שהכל יתעורר קצת לחיים, וגם את המחברת מהקורס.

אני אעדכן את הפוסט הזה, זה קצת עבודה בשבילי, לעכל הכל עוד פעם.

טוב, הכל התחיל לפני שלושה שבועות וקצת, יום שני.

אני מסתובב בבית, התיקים כבר מוכנים יומיים בערך.

העיניים כבר בסדר, והגרון גם. אבל עדיין קצת חלש.

מתיישב למחשב כדיי לעבור על המצגות לקראת הקורס.

אוי ואבוי. כמויות החומר בלתי נתפסות, המוח שלי נמס.

אחר הצהרים אני נוסע עם אמא שלי לעין השופט, לפנימייה בה מתרחש הקורס.

אני עובר על המצגת בוטניקה בטלפון, ומסיים אותה.

אני לוקח את התיקים עליי, ונכנס לכתה. כולם עם עטים שלופים ומבחנים ביד.

אנשים מחייכים אליי, ואני אליהם, ומתיישב אני וכמותם, מתחיל בפתירת המבחן.

הלך לא טוב. לא זכרתי הרבה, אבל הרכז התחיל לעבור על המבחן, כשהוא אצלנו.

לא ידעתי ממש איך לאכול את הצעד הזה, ואשקר אם אומר שלא "חיפפתי אותה",

תיקנתי פה ושם. יצא 60 ומשהו. לאף אחד לא הלך טוב. או ש"שיפרו" את הציון

בזמן אמת, או שקיבלו 30 ככה. בכל אופן, אחרי המבחן הייתה הפסקה בה אמרתי

שלום כמו שצריך לכולם ו"איך אתה מרגיש?" וכל זה. הרבה חום, כבר בהתחלה.

מאוחר יותר הועברה לנו הרצאה על חזון החוגים, מה אנחנו מעבירים פה, וסדנה

למשובים, שעוד לא ידענו עד כמה נשתמש בכלים שלקחנו ממנה.

יום למחרת, התחלנו קורס מע"רים של 44 שעות. ואחה"צ, התחלקנו לשתי קבוצות,

בכל אחת, זוג העביר פעולה שהכינו טרם הקורס, לשאר חברי הקבוצה.

הפעולה שלי ושל חברי הטוב, על ציפורים בקרבת הבית, היתה מעולה, מעייפת,

ועברה ממש טוב, עד עכשיו המודרכים שלנו קוראים לבולבול "פיקנונוטוס" (שמו המדעי).

נהנינו מאוד, אבל חוסר תיאום, הוא ידע יותר ממני, ולא סידרנו לנו את הדיבור בין ההפעלות.

והריטואל הזה קרה במשך שלושה-ארבעה ימים.

ביום שישי בבוקר, נבחנו על הקורס מע"רים, בו למדנו כל מני דברים, כמו שכולם מתים מהיפוקסיה.

בכל אופן, באותו צהרים, ההורים שלי באו לבקר, בשקט, כמעט בלי שמישהו שם לב, הביאו עוד כמה

חולצות שחסרו לי, דיאודוראנט, וציור מאחותי הקטנה. הם ידעו שיש ביקור הורים יום למחרת, ושהם

ישנים אצל הסבתא והסבא הדתיים, ולכן לא יוכלו לבוא עד צאת שבת, שזה מאוחר מדי. אחרי הביקור,

נסענו מעין השופט לשדה בוקר, שם פגשנו בנעמי, בחורה מדליקה שהדריכה אותנו באותו סופ"ש.

הכנו מטפונה, שזה אומר עוף, שמכניסים לתנור עשוי אבנים שטוחות ואטום בבוץ, עליו מדליקים מדורה,

ויוצא טעים ממש. מומלץ ושווה! בכל אופן, למדנו על מבנה הנגב עוד באיזה חדר חשוך באוניברסיטת

בן-גוריון, למדנו על עקרבים, וחיפשנו אחריהם בלילה עם אור UV (אולטרה סגול), הם בוהקים בכחול

-סגול כשמאירים עליהם עם פנס כזה, זה ממש אדיר!

בכל אופן, חזרנו אל הפנימייה בעין-השופט, וכל ההורים כמעט, באו לבקר, והביאו אוכל, וחטיפים, 

ועוד כל מיני דברים שאפשר לריב עליהם (אני הייתי דיי אנטי חטיפים, יותר בעד שיביאו בשר טחון

שישפר לנו את ארוחת הערב). ארוחות הערב שלנו, כמעט כל הקורס, היו אורז עם ירקות מוקפצים ופירה.

או אורז עם פירה וירקות מוקפצים, או פירה עם אורז וירקות מוקפצים, או פירה עם ירקות מוקפצים ואורז.

אני חושב שהנקודה הועברה. אה והיה גם פעם בשבוע בערך, פסטה עם רוטב עגבניות.

בשבוע השני, התחילו להגיע אלינו מרצים. טומקינס, חיליק ושאר אנשים מופלאים, אסף, עומר ושאר אנשי

חוגי סיור, באו וסיקרנו אותנו בנושאיהם השונים. בוטניקה, זאולוגיה, גיאולוגיה,גיאוגרפיה, תנ"ך, מתודיקה

ושאר ירקות. מעניין ומרחיב אופקים.

בין כל ההרצאות והסיכומי-יום, הכנת ארוחות, מקלחות וגיטרות, מצאתי גם זמן לדברים הבאמת חשובים.

ראיתי שהיא הולכת להתקלח, כמעט כולם כבר שכבו לישון, ואני אומר לה : "היי, יש לי משהו לדסקס איתך עליו,

איכפת לך אחרי המקלחת?" -"אין בעיה".

והייתי שמח. וחיכיתי לה, שמעתי קצת מוזיקה, על הספסל בכניסה לבניין, וחיכיתי.

כשהיא הגיעה, אמרתי לה משהו על זה שבזמן האחרון אני מתחיל לראות אנשים באופן שונה,

גם אותה, בשלב הזה, השתדלתי להסתכל לה בעיניים.

אמרתי לה, שאני חושב שיכול להיות בנינו משהו מדהים.

ראיתי שבריר חיוך, אני מקווה שזה מה שזה היה.

והיא ענתה משהו בסגנון של "אני מרגישה משהו דומה אבל לא בדיוק" או משהו כזה.

בשלב שזה נהיה קשה מדיי לעיבוד, ממשפט שנזרק לאוויר, לאקט או אמירה שאפשר

לעשות איתה משהו, הפסקתי להקשיב. ובאופן מסויים, גם לחשוב.

ומאז השתדלתי לא לאכול על זה סרטים יותר מדיי. אבל זה ניקר לי בראש טוב טוב כמה ימים.

ואז חשבתי על משהו ששמעתי פעם, שכשגבר נדחה ע"י מישהי, הוא למעשה נכנס לתחום אפור

שבו הוא יכול עוד לקבל את ליבה של האחת שדחתה אותו. אבל זה כבר עניין פסיכולוגי וכל זה.

אנשים שנוטים לבלבלות, יכניסו ויכנסו לתחום האפור הזה. אבל היא, אני מחזיק ממנה אדם

החלטי, שיודע מה הוא רוצה, ולא, זה לא.

משם חתכתי את העניין, לא דיברתי איתה יותר. זה פשוט לא האופי שלי.זה מה שאמרתי לעצמי.

אבל פה זה המקום שבו אתה שוקע ממש. האם זה באמת אופי-לא-לוחמני, או שאתה, מהעצב וכל זה, נהיה חסר עמוד שדרה?

אולי אתה בכל זאת נבחן על ידה? ופה אתה נכנס למעגל. שאני פשוט החלטתי לחתוך. שישאר חצי עיגול, או וואטאבר.

בכל אופן, היה יום אחד בשבוע השני, בו נדרשנו להכין פעולה מנושאים ניתנים לבחירה, כשיש לנו ספרים נגישים,

אייפד של הרכז עם אינטרנט, לפטופ של הרכז עם אינטרנט, וסמארטפונים מזדמנים, פשוט היה WIFI בפנימיה,

אז ניצלנו את זה. את הנושאים ובני זוג, התבקשנו לבחור בערב אחד, שהייתי מבואס, ועייף, ואמרתי לעצמי שימות העולם עכשיו,

אני לא קם. ולא קמתי. ובבוקר, גיליתי שיש לי פרטנרית נחמדה, ועושים פעולה על השריפה בכרמל. יאיי. בסוף הלך לדעתי בסדר,

אבל עבדנו ממש עד הרגע האחרון. ואני הייתי דיי אנטי לנושא. אבל לא בחרתי אותו, אז לא הייתה לי דעה בנושא.

בסופו של דבר, היה חוסר תיאום, אבל הלך.

היה טיול בגליל התחתון בהדרכת אדם מקסים בשם צביקה צמח-בר, זכרו את השם, הוא אשכרה שינה את שם המשפחה שלו לצמח-בר.

הוא יודע המון, ונחמד. לימד אותנו על הקטלב ועוד צמחים.

היה גם את קופליק החביב, שערך לנו סיור בכרמל, שבערב אותו היום, הלכנו לישון אצל החברים בחיפה, כי יום לאחר מכן היתה לנו הרצאה

על בוטניקה עם אסף במשרד.

התגלגלנו לטירת הכרמל, למפעל "שורש", בחדר האוכל, בו עשינו שיחה על פסיכולוגיה של מצבי-קיצון עם עומר הסמנכ"ל,

אחרי שזה העביר לנו השתלמות באבטחת חבלים וכל מיני.

ומשם נסענו הביתה לסופ"ש. אני עברתי במעיין צבי, אצל חבר כדי לקחת מגן לטלפון ודיסקים של אסבידן שהגיעו, ושייתחדש על הבית.

משם נסעתי הביתה, שישי בערב, ארוחה כמו שאני אוהב, שניצל בקר עם פרוסת חזה אווז ותפודים, ומקלחת נורמאלית, אחחח.

חזרתי ביום ראשון, ולא זוכר שום דבר מיוחד, חוץ מהבניין אליו חזרנו, שהיה אחר, עם יותר ספות, ומים יותר מגעילים.

נהייתי חולה אחרי יומיים, בשלישי-רביעי הייתי עוד בבית. רביעי בערב חזרתי, ובחמישי התחלנו לעבוד על הטיול המסכם.

בסופ"ש יצאנו לטיול המסכם.

ומיכיוון שהסוף של הקורס סודי, אוכל להגיד רק דבר אחד.

אני, אהוד המדריך, אני מדצון בלופ!