הסדר לא כרונולוגי, וכתוב בדיוק כפי שנוסח במחברת שלקחתי איתי לנופש בכריתים.

/

חלמתי שאנחנו מחזיקים ידיים.

חלום שלם, שהמגע הזה היה כל הפואנטה שלו. אני חושב שנדפק לי המוח כבר.

כמעט שבוע בכריתים, ואנילא מפסיק לחשוב עלייך אף לא לרגע אחד.

חבר אחד אמר לי פעם שאם אני רוצה אותך, ורואה בך משהו מיוחד, עליי לעשות מעשה לפני שיקדימו אותי.

אבל... הנסיון (שלי ושל אחרים...) מוכיח שכשחושבים על דברים לעומק, אז נכנסים למערבולות של בלבול ותהייה.

השאלה הגדולה היא, האם על המוח לעקוב אחריי הלב? היתכן שכל הרגש הזה, בבטן שלי הוא רק וואקום שנשאבת לתוכו?

שכל זה רק מזימה של המוח כדי שהלב לא יישאר ריק?

סתם שואל

/

/

לא יוצאת לי מהראש, רחוק ככל שאסע. הרגש פועם בי.כבר לא בטוח איזה רגש, אבל בטוח בהוויתו. הצחוק הזה שלה, הקסם שלה...

יש שלי תחושה חזקה שיש בה הרבה מעבר למה שאפשר להבחין רק בהכירות איתה.

כמו פרח סגור המחכה לבקוע, כמו הברווזון המכוער (לא שהיא מכוערת, ממש לא, רק מטאפורה...), שהופך לברבור בסוף הסיפור.

בעיניי היא יפה, אבל משהו בה מרגיש עצור. זה הולך להתפרץ לדעתי, ואני כולי תקווה להיות שם כשזה יקרה.

כי אני רואה את זה מגיע.

כמו התפרצות געשית של הר אשר נדם שנים רבות.

אולי זה המקום להדגיש, שחבוי בה הרבה טוב, עם כל הקונוטציות השליליות של הדוגמאות.

/

/לילה בכרתים

מסתובב לי על המרפסת בשעת לילה מאוחרת. הבריזה של כרתים נהדרת.אבל, הסיבה שאני יושב בשעה כזאת בחוץ,

היא שיצאתי לטייל קצת בין הבריכות, הגינות, המזרקות ולבסוף גם בחוף, ובאמת שלא שכחתי כלום, חוץ מהפתחות לחדר...

אז עכשיו אני מעביר את הזמן, לומד את השבילים, מקשיב אל רחשי הים אל העלים המרקדים את מחול צלליהם, לפי משב הרוח.

מנסה למצוא את הצפון לפי הכוכבים.

פה זה לא כמו בארץ, החוף הוא צפוני וההרים הסלעיים מתנשאים לגובה בדרום.

היחפנות עולה לי ביוקר, וגם זה ששכחתי לקחת בגדים ארוכים מהחדר, טרם יצאתי לטייל.

/

/

שומע שירים של לפני חודשיים-שלושה בנסיעה הארוכה חזרה אל המלון מקניון סמריה.

לא קניון אורות, יותר בסגנון גרנד קניון. יש מים זורמיך לכל אורך הדרך, ומי שתיה כל 2 ק"מ בערך, אבל הרמה של המקום כגן לאומי,

גבוהה ככל שתהיה, לא תופסת את העין ברמה שהנוף תופס... הנוף הזה,המשגע בייחודו, אך עם זאת כ"כ ים-תיכוני מובהק,

לטייל בחו"ל ולהרגיש בבית. דבר אחד שעד עכשיו אני קצת לא יודע איך להתייחס אליו, זה שלא היו שם ישראלים בכלל חוץ ממני ומאבא שלי.

הרבה גרמנים, צרפתים ומעט אמריקאים. הנסיעות לשפ ובחזרה, הן הסיוט לכל מי שנמצא במזרח כריתים. ובמיוחד אנחנו, שהמלון שלנו,

מינוס אימפריאל, היה המזרחי שבמלונות באיסוף. מה שהבטיח את השעות הכי גרוכות. יציאה ב5 בבוקר וחזרה ב11 בלילה. רוב היום בדרכים.

טיילנו חמש-שש שעות ככה... מזלנו שהלכנו רק שנינו, בלי האחים הקטנים. הם היו מתחרפנים.

/

והיום שהיה, בקיצור

דלקת בעין ימין.

הטיסה נדחתה מ12:30 ל1:30

כשהגענו לתחנת הרכבת, מנתב"ג, לאוטו לא היה מצבר, אז הזעקנו את סבא'לה, שיבוא עם האוטו ב5 בבוקר.

עבדכם הנאמן הגיע לביתו בריא(נתון בספק, העין הארורה...) ושלם, והתיישב לכתוב לכם, קוראים יקרים.

סתם שתדעו.