היום היה בסדר, לא היו שיעורים, היה אחלה, ואז החלטתי שאני רוצה לעשות משהו הערב.

לא חשבתי שאני אשב שעתיים במקלט, אחכה שאנשים יבואו, ואראה אולי בפעם המיליון מהיר ועצבני 5.

וזה קרה תוך פחות מחמש דקות. שני צלצולים. "אין לי איך לבוא, מצטער...", "אני לא יכולה, אני ממש מצטערת..."

גם אני מצטער, שאני מרגיש היחיד שכל הזמן מנסה למשוך את כולנו להיפגש יחד.

אולי (וכנראה) אני מגזים, אבל אני מרגיש שלא מעריכים אותי מספיק בקטע הזה.

ואם הם רוצים להיפגש רק בפעולות, שרק יגידו, ואני לא אזמין אותם יותר.

אבל זה כבר מעצבן, כי כשמישהו אחר מארגן, זה או לא יוצא, או יוצא לא משהו.

אולי זאת הסיבה שאני עושה כל הזמן. אני עושה דברים בעצמי כשחשוב לי שהם יקרו (כמו שאני רוצה).

אולי אני לא סומך עליהם מספיק? הם עוד עשויים להפתיע אותי, ויפה שעה אחת קודם.

הא, והפתעה קטנה בשבילם, פרצו לנו את המקלט, פעם שניה. לא בלגנו כלום, אולי זה אחד משלנו.

צריך מנעול גדול כזה עם שתי חתיכות מרותכות לדלת ולמשקוף. נמאס לי מהקוקופליצו הזה.

אני לא יודע עד כמה הם מעריכים את המקלט, אבל אני כן.

איך אפשר להעריך משהו לפני שאתה נותן לו מעצמך? 

יודעים מה, אולי אלו הנסיבות, ואני באמת מגזים, אבל זה לא משנה את העובדה שזה לא היה צריך לקרות.

ושאני מבואס.

לילה קסום שיהיה