קשה לי לראות את אבא שלי בבית כל לילה גמור מעייפות.

אני שומע את האופנוע במעלה הרחוב, ויוצא עם גרביים לחנייה הרטובה.

שואל אותו איך עבר היום ומה שלומו, למרות שאני יודע שהוא סובל בעבודה...

אבל עוד מעט זה נגמר. עוד חודש. הוא רוצה להיות גנן. במקום להרוויח כסף

שיושקע אח"כ בתרופות לבעיות שזה יעשה לו, הוא רוצה לעשות את מה שהוא

באמת באמת רוצה. ואני מאוד מאמין בזה. אני אוהב את אבא שלי, ואיזו החלטה

שהוא יעשה, תהיה אשר תהיה, אני אהיה מאחוריו. גם אם זה אומר שיהיה פחות

כסף בבית, גם אם זה אומר שאני פחות אצא עם חברים, או כל דבר אחר.

אבא שלי מגיע ב12 בלילה, וקם ב2. הוא נוסע שעה על האופנוע לכל כיוון, בהלוך

ובחזור. קשה לי לראות אותו כל כך שבור. הוא שונא את הפרוייקט הזה. הוא רק

רוצה שזה יהיה מאחוריו. אף פעם לא ראיתי אותו סובל בפרוייקט ככה. שעות בחדר

העריכה, מדי פעם עושה גיחה קצרה אל חדר הכושר, ריצה, טאי-בו, וואטאבר...

ובסופי שבוע, הוא הולך לבית הכנסת. אני בא איתו בשישי בערב. עבר זמן רב

מאז שבאתי איתו גם בשבת בבוקר. זה חשוב לו.

אין קו מחשבה