היא הייתה אגוז קשה.

אגוז ממש קשה, הצלחתי

לסדוק אותו ולראות טיפה

פנימיות. היא הייתה חסומה.

ידעתי למה אני נכנס, יתרונות

וחסרונות. אף אחד לא מושלם.

גם לא אני, ולכן כל הזמן ניסיתי

למצוא את עצמי שם, ולאט לאט

נעלמתי. היה לה קשה לומר שהיא

אוהבת אותי אחרי שאמרתי לה שאני

אוהב אותה. היו דברים קטנים שעיצבנו

אותי לגמריי, כמו ההתנשאות באופן מסויים

על הטעם המוזיקלי שלי. עם כל הכבוד לטעם

העשיר שלך, גם לי יש טעם, יותר מצומצם.

וכשאדיברנו שעות על האומנים שאת אוהבת,

ואני לא מכיר, הסכמתי עם מה שאמרת, לא

התווכחתי גם אם חשבתי לדוגמה שסיסטם טובים

יותר מג'ף באקלי, או שפינק פלויד טובים כמו ג'נסיס.

אבל כשאני הבעתי דעה,זה פתאום נהיה "אוי אתה חופר".

תודה באמת. גם כשאמרתי שאני מתגעגע, אמרת בקרירות

משהו- "כדאי לך". אוי תודה באמת. את משכת אותי פנימה,

אני לא אשקר לך. אני לא הייתי בטוח לאן למשוך את זה. ואת

כל כך הסתגרת, זה נהיה מעליב בשלב מסויים, אבל החלטתי

שלהיעלב בוחרים, ושאני לא נכנס לריגשי בגלל זה. או זועם.

פשוט כלום. חשבתי לעצמי שכשזה ייגמר בנינו, ניפרד ולא 

נתראה יותר לעולם. אבל אני כל יום חושב עלייך. באור

רומנטי ובאור רומננטי פחות. אבל את לא תצאי לי

מהראש כמו שנכנסת. לא היינו שווים. הייתי בעמדת

נחיתות רוב הזמן. את היית באה אליי, לך הייתה

עבודה כדיי לממן את הנסיעות האלו, היה לך כסף

להתגלגל לאזור. אז לא יכולתי לבוא בטענות יותר מדיי.

וואוו, הייתי צריך להוציא את זה החוצה.