אני בטוח שהיו עוד לפניה שאהבו אותי, לפחות אחת.

אבל עד היום, לא הייתי במקום של לאהוב מישהי שאוהבת אותי בחזרה.

זה לא מובן מאליו, במיוחד לאור העובדה שאנחנו גרים מרחק שעה וחצי נסיעה ברכבת.

וגם לאור ההיכירות המוזרה בנינו. זה לא פשוט בכלל.

למרות שנורא קל להגיד שאם יש לך חברה רחוקה, אתה יכול להישאר הולל ולבלות עם בנות כל יום כל היום,

אני לא במקום שיש לי הוללות מי-יודע-מה. עד שיש לי אוצר כזה בידיים, לאבד אותו זה מעשה מטופש.

התרשמתי שיש לה סוג-של חרדת-נטישה או משהו בסגנון. החבר הקודם שלה זרק אותה בפייסבוק.

**הערת ביניים-פייסבוק מצמק את ביצי הגבר המודרני**

עזבו את זה שזה מטופש לזרוק מישהי, ועוד בפייסבוק...

היא מקסימה, באמת. והיא שאלה אותי למה לי להיות נאמן או בכלל לאהוב אותה באמת, לאור המשתנים חסרי הקשר במשוואה הזאת?

לא הייתה לי תשובה מוכנה מראש, כי אלו שאלות שנורא קשה לצפות להן, אז אמרתי לה שבגדול, אין לה שום סיבה לסמוך עליי.

נפגשנו פעם אחת שלושה ימים אחריי שהכרנו באינטרנט, היא מאשדוד ואני מבנימינה, לה יש עבודה, משמע שלה יש כסף מדי פעם להתגלגל לאזור...

מה שלי אין. אני קורא את המשפט הזה ואני חושב לעצמי שאין לה באמת שום סיבה לסמוך עלי, או לאהוב אותי בכלליות. אני לא חתיך, לא מי-יודע-מה-שרמנטי, לא ספורטאי מהוקצע, לא חכם גדול. כולה עוד ילד שאוהב מוזיקה, ספונטני, ואוהב לטייל. אני מכיר לפחות עוד חמישה חברים שלי שתואמים את ההגדרה הזאת, ואם הייתי חושב טיפה, אולי הייתי מעדיף אותם על עצמי. חוץ מבספונטניות, אני לא הטוב בתחומי, בשום דבר.

אבל אני מרגיש, שמה שיש ביני לבינה, זה הדבר האמיתי, אני אוהב אותה. אותה אני אוהב.

וזה לא שאין בנות יפות ונחמדות בעולם. אבל היא היא, למרות שהיא שמאלנית במידה כלשהי ואני ימיני, למרות ואולי בגלל שהיא רחוקה כל כך, אני אוהב אותה כל כך.

אני לא חושב שאהבתי מישהי ככה. הרי אין באמת תנאי לאהבה הזאת. אם זה נחתך, אנחנו פשוט לא נתראה יותר לעולם וזהו.

זה לא שהיא איתי באיזושהי מסגרת אחרת. אני פשוט אוהב אותה. פשוט אוהב אותה.