לברוח לשום מקום

הוא התאבד? הוא ברח?
טלי לא ממש הצליחה להבין למה ליאור התכוון במכתב שלו כשכתב: אני כבר לא פה. איפה לא פה? לא פה בעיר? לא פה בחיים? איפה?
מה שהיה בטוח, הוא היה חסר בלב שלה, מאוד חסר. היא לא יכלה שלעצור את הדמעות שלה. הן היו חזקות ממנה פי מאה והתפרצו כמו נהר גועש. אין ספק שעכשיו היא הרגישה צורך לא להיות פה. היא רצתה להיות איתו, עם ליאור, ועכשיו היא הרגישה לבד.
היא עלתה לחדר שלה. עייפה מן המאמץ, בכל זאת היא עדיין לא החלימה לגמרי, נשכבה על המיטה והחזיקה את המכתב של ליאור קרוב אליה. היא הסתכלה בו שוב והדמעות החלו להפסק חזרו לשטוף את לחייה. היא הריגשה צורך לצרוח עליו. לצרוח עליו שהוא לא היה צריך לעזוב, שהוא צריך להיות איתה עכשיו!

היא קמה לישיבה וניגבה את הדמעות. זה לא עזר והן המשיכו לרדת מעיניה.
"אתה חתיכת מטומטם!" היא צעקה ודחפה אגרוף לתוך הכרית שהייתה מונחת על בירכיה.
"אתה חתיכת דביל, מפגר ואידיוט!!!", היא צעקה והטיחה את הכרית בכל הכוח לעבר הקיר. לא היה לה כוח. התחיל לכאוב לה בחזה. זה לא היה מהפגיעה, לא של המחבל לפחות. היא הרגישה כך בגלל ליאור. רק עכשיו היא הבינה שיותר לא תראה אותו, שהוא הלך. רק עכשיו היא הצליחה להבין את המכתב. הוא באמת לא פה, לא בנינו.
היא הלכה לעבר החלון הפתוח. הכוכבים החלו לצאת אבל נראה ששום כוכב לא מאיר אליה. אפילו לא הכוכב שלה ושל ליאור. כשהיו ביחד היא בחרה לשניהם כוכב, עכשיו גם הכוכב נטש אותה.

"אני שונאת אותך!", היא צעקה לעבר הכוכב.
"אבל אני אוהב אותך", השיב לה קול מוכר מאחוריה.

טלי קפאה. היא לא יכלה להסתובב, היא פחדה שהיא מדמיינת מגעגוע. לפתע היא הרגישה יד על כתפה. יד חמה, אוהבת, יד שרצתה שתישאר שם לתמיד. היא עדיין לא הרשתה לעצמה להסתובב. 'זה לא אמיתי', היא המשיכה לחזור בראש, 'זה פשוט לא אמיתי'.

"טלי? אני אוהב אותך, מצטער, לא יכולתי ללכת." הקול חזר על עצמו.
רק עכשיו טלי הרשתה לעצמה להביט לאחור. ליאור אכן עמד שם מולה, קרוב אליה עד שהרגישה את הנשימות שלו. זה אמיתי, והיא לא מדמיינת.
לפתע נפרש חיוך על פניה שמלווה בדמעות אך הפעם של אושר. היא חיבקה אותו והפעם היא הבטיחה לעצמה שלא תתן לו לעזוב.

"איפה הוא?"

אחרי שליאור עזב שי עדיין לא נרגע. הוא רצה להשפיל אותו עד שיברח מבית הספר, מהשכונה, מהעיר, מצידו אפילו מהארץ. שי היה חבר של טלי עד שהיא החליטה לקחת הפסקה. זה לא מצא חן בעיני שי בכלל אבל הוא החליט לרדת ממנה קצת בתקווה שתחזור להיות שפויה והכי חשוב- להיות איתו. אחרי שטלי התחילה להתחבר לליאור, לא רק ששי הרגיש מאויים, הוא הרגיש קנאה. הקנאה הזאת גררה אחריה שנאה שהוא לא יכל להתעלם ממנה. בהזדמנות הראשונה שיכל לרדת עליו הוא עשה זאת. ובבית חולים? זו הייתה הזדמנות מושלמת 'להרוס' אותו.

טלי החלה לפקוח את עיניה. הכל היה קצת מטושטש ומעורפל אבל היא זכרה מה קרה שם. היא זכרה את המחבל, את היריות, את הצעקות, את הפגיעה שלה. היא ראתה מעליה, בצד אחד רופא, בצד השני משפחה. כולם חייכו אבל רק היא שתקה. היא פחדה לשאול אבל בסוף אזרה אומץ.

"איפה הוא?", היא הביטה על האנשים סביבה שלא ממש הבינו למי היא מתכוונת.
"איפה הוא?", היא שאלה שוב וכולם הסתכלו עליה.
"איפה מי?", אמה שאלה וליטפה את ראשה בכדי להרגיע אותה.
טלי ניסתה להוציא את השם מפיה אך היא נתקעה.
"איפה המחבל?", אביה ניסה להבין.
טלי הנידה את ראשה לשלילה.
"אולי שי?", אמה ניסתה שוב אבל טלי הנידה את ראשה לשלילה שוב.
קרן, אחותה של טלי, הסתכלה עליה והבינה למי היא מתכוונת. היה משהו במבט שלה שהסגיר את התשובה לידיה.
"הוא הלך,", קרן אמרה וטלי הסתכלה עליה. "שי אמר לו שהכל באשמתו ואז הוא הלך", קרן המשיכה וטלי השפילה את עיניה.

כל החברים שלה עמדו בחוץ וחיכו לראות אותה. שי עמד ראשון ולא נתן לאף אחד לעקוף אותו. הוא יהיה הראשון שיראה אותה מבין כולם!
הד"ר יצא מתוך חדר ונתן להם אישור להיכנס למס' דק'. הפרפרים בבטן של שי החלו לעוף וכמעט יצאו לבחוץ. הוא חשב שהיא תתרגש לראות אותו ראשון מבין כולם- שתראה שהוא הכי דאג לה.
כולם נכנסו ובראש נכנס שי. כשטלי ראתה אותו השפילה את עיניה. היא לא רצתה ששי יכנס ראשון, היא רצתה שליאור יכנס ראשון.

"הי, איך את מרגישה?", שי התקרב אליה וטלי הנהנה עם הראש.
"את מרגישה טוב?", שחר הגיעה מהר לצידה שני של המיטה וטלי חייכה אליה.
"את יודעת, אם ליאור לא היה מתקשר אלי לא נראה לי שהיינו יודעים שאת פה..", שחר המשיכה וטלי חייכה שוב. שי לא ממש הסכים לראות את החיוך שלה שאמרו את השם ליאור.
"מה זה משנה איך הגענו העיקר שאנחנו פה. חוץ מזה אנחנו יודעים שזו אשמתו שטלי כאן." שי פסק וטלי השפילה שוב את עיניה.
"תשכחי ממנו טלי, את מבינה שהוא האשם במה שקורה לך?", שי המשיך וטלי הרגישה מבפנים שהיא עומדת להתפרץ עליו.
"מה הקשר לליאור, אה? איך הוא בדיוק אשם בכך שטלי פה?", שחר נחלצה לעזרתו של ליאור.
"מה זאת אומרת איך? את לא מבינה שרק מזל רע הוא מביא?! לפני שטלי התחברה איתו כלום לא קרה לה ופתאום עכשיו הכל קורה?! זה נראה לך הגיוני??" שי כמעט צעק עליה.
"אתה אמרת לו ללכת?", טלי דיברה בפעם הראשונה במהלך השיחה.
"מה?", שי שאל. הוא חשב שדימיין את מה ששמע.
"אמרת לליאור ללכת?", היא חזרה שנית.
"אה, כן.", שי השיב ונראה שהביטחון שלו מתחיל להתערער.
"למה?", טלי שאלה בקול חלש והסתכלה לשי בעיניים.
"כי הוא אשם במה שקרה.", שי ענה והרגיש איך העיניים שלה מורידות לו את כל הביטחון שלו.
"שי, צא מפה.", טלי פסקה בקול חלש.
"אבל טלי," שי ניסה לומר אך טלי קטעה אותו: "צא מפה עכשיו."

שי היה המום. מול כולם היא דורשת ממנו לצאת? מול כולם? הוא לא ידע איך לעכל את זה. באותו רגע גל הקנאה התחלף בגל שנאה גדול יותר. הוא רצה להתנקם בו אבל הוא לא ידע איך.

אחרי שבוע טלי יצאה מבית החולים. ליאור לא בא לבקר אותה אפילו פעם אחת. כל יום היא הייתה מחכה עד שעות מאוחרות ובסוף נרדמת. לא טלפון אפילו לא מכתב, כלום. כשהיא הגיעה הביתה חיכה לה מכתה בתיבת הדואר. וכך היה כתוב בו:

הי טלי.
דבר ראשון אני מצטער. אני יודע שזאת אשמתי. אין לך מושג עד כמה אני מצטער.
אם את קוראת את המכתב הזה יכול להיות, את יודעת, שאני כבר לא פה. אני יודע שלא באתי לומר לך שלום. לא יכולתי. לא יכולתי לראות אותך עם התחבושות ולדעת שזה היה בגללי. קשה לי להודות בזה אבל, אני אוהב אותך. לך ממש היה אכפת ממני, גם כשאמרתי לך ללכת- לא הלכת, ותראי מה קרה עכשיו. אני ממש מקווה שאת לא אוהבת אותי. אני לא רוצה לגרום לך עוד סבל ממה שכבר גרמתי. בגלל זה אני עוזב אותך, עוזב לתמיד.
אוהב (באמת שאוהב)
ליאור.

"אולי תלך מפה כבר?! רק צרות אתה גורם!", שי התקדם לעברו וליאור הרכין את ראשו. הוא ידע שהכל באשמתו. הוא ידע שבגללו טלי שוכבת שם ללא הכרה. הוא פשוט ידע, ובתוך תוכו התמלא ברגשות אשם עזים. למה היה חייב לנסות? למה היה חייב לשפר? למה?.

אחרי ששמע את שמה של טלי בטלויזיה הוא השתתק. הדופק שלו כאילו נעצר והנשימות שלו נהיו כבדות. שחר כבר לא אמרה מילה.

השעה כבר 17:36 ועדיין מובלים פצועים מזירת הפיגוע. בית החולים מוצף ברופאים ממהרים, בני משפחה מודאגים, וחולים שמובלים לחדרים שונים. ליאור איבד את עצמו בין כל ההמון. לא היה דבר אחד שחשב עליו חוץ משהכל באשמתו. הוא האחראי, ואם יקרה לה משהו הוא ישא בתוצאה. בינתיים משפחתה של טלי הגיעה למקום. אמא שלה ואבא שלה היו חסרי נשימה בניסיון למצוא אותה, אחותה הגדולה החזיקה ביד אחת את אחיה והקטן וביד השניה את אחותה הקטנה. אחריהם נגררו החברות והידידים שלה. ליאור חשש שמא יאשימו אותו, ומצד שני שוב ידע שזו אשמתו. הוא ישב שם על הכיסא, משותק בין כל ההמון המתרוצץ והמשתולל. שום מבט לא כיסה את פניו.

רופא אחד התקדם לכיוון הוריה של טלי. ליאור התקרב גם הוא לשמוע.

"אני שמח להודיע לכם שביתכם יצאה מכלל סכנה. כרגע היא ללא הכרה אבל אנו משערים שהיא תתעורר בזמן הקרוב."

אמא של טלי החלה לבכות ונראה שגם אביה. שני הילדים הקטנים לא ממש הבינו מה קורה אבל הבעת פניהם השתנתה גם היא לשמחה. רק ליאור לא חייך. הוא התקרב לד"ר ושאל בשקט: "אפשר לראות אותה?"

"כרגע רק למשפחה ישנה אפשרות לראות אותה. אתה בן משפחה?", הד"ר שאל וליאור הביט באדמה.
"הוא לא בן משפחה", אמר קול אחר וליאור הסתובב. "הוא בקושי מקורב אליה."
שי עמד שם והסתכל על ליאור בבוז.
"נכון ליאור? הכל באשמתך, ואתה יודע את זה." שי אמר וליאור התמלא אשמה חדשה ומכאיבה עוד יותר.
"אולי תלך מפה כבר?! רק צרות אתה גורם!", שי התקדם לעברו וליאור הרכין את ראשו.

לא היה לו מה לעשות שם. הוא חזר הביתה.