http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337heCopyright 2026 The_Little_Prince. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/37/43/66/664337/misc/19820610.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11537988<div align="right" dir="rtl">פרק 1 בבוקר קמתי בתחושה כזאת שמשהו הולך לקרות היום. הולך להיות לי יום טוב, מכירים את התחושה? קמתי ב6, האמת שלא יודע למה, התארגנתי ויצאתי לריצה. אין כמו ריצה בבוקר. לנשום את האוויר הקר של בוקר חורף. להרגיש את הקור מרענן אותי ונותן לי חשק להמשיך לרוץ. השעה 7, הגיע הזמן לחזור הביתה. תוך חצי שעה אני מאורגן שוב ובדרך לבית הספר. "חרא מערכת", אני חושב לעצמי ויודע שזה לא באמת. אני מגיע לבית הספר ושוב מרגיש שמשהו אחר הולך לקרות. אביב קורא לי מהקצה של המגרש. אני ניגש אליו, סתם כי אני רגיל כל בוקר. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 12pt; FONT-FAMILY: 'Arial','sans-serif'; mso-ascii-font-family: Calibri; mso-ascii-theme-font: minor-latin; mso-hansi-font-family: Calibri; mso-hansi-theme-font: minor-latin; mso-bidi-font-family: Arial</div>Thu, 21 Jan 2010 00:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11537988http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11537988http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342932<div align="right" dir="rtl"> הוא התאבד? הוא ברח?טלי לא ממש הצליחה להבין למה ליאור התכוון במכתב שלו כשכתב: אני כבר לא פה. איפה לא פה? לא פה בעיר? לא פה בחיים? איפה?מה שהיה בטוח, הוא היה חסר בלב שלה, מאוד חסר. היא לא יכלה שלעצור את הדמעות שלה. הן היו חזקות ממנה פי מאה והתפרצו כמו נהר גועש. אין ספק שעכשיו היא הרגישה צורך לא להיות פה. היא רצתה להיות איתו, עם ליאור, ועכשיו היא הרגישה לבד.היא עלתה לחדר שלה. עייפה מן המאמץ, בכל זאת היא עדיין לא החלימה לגמרי, נשכבה על המיטה והחזיקה את המכתב של ליאור קרוב אליה. היא הסתכלה בו שוב והדמעות החלו להפסק חזרו לשטוף את לחייה. היא הריגשה צורך לצרוח עליו. לצרוח עליו שהוא לא היה צריך לעזוב, שהוא צריך להיות איתה עכשיו! היא קמה לישיבה וניגבה את הדמעות. זה לא עזר והן המשיכו לרדת מעיניה. "אתה חתיכת מטומטם!" היא צעקה ודחפה אגרוף לתוך הכרית שהייתה מונחת על בירכיה."אתה חתיכת דביל, מפגר ואידיוט!!!", היא צעקה והטיחה את הכרית בכל הכוח לעבר הקיר. לא היה לה כוח. התחיל לכאוב לה בחזה. זה לא היה מהפגיעה, לא של המחבל לפחות. היא הרגישה כך בגלל ליאור. רק עכשיו היא הבינה שיותר לא תראה אותו, שהוא</div>Sun, 25 Oct 2009 07:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342932http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342932http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342931<div align="right" dir="rtl"> "איפה הוא?"אחרי שליאור עזב שי עדיין לא נרגע. הוא רצה להשפיל אותו עד שיברח מבית הספר, מהשכונה, מהעיר, מצידו אפילו מהארץ. שי היה חבר של טלי עד שהיא החליטה לקחת הפסקה. זה לא מצא חן בעיני שי בכלל אבל הוא החליט לרדת ממנה קצת בתקווה שתחזור להיות שפויה והכי חשוב- להיות איתו. אחרי שטלי התחילה להתחבר לליאור, לא רק ששי הרגיש מאויים, הוא הרגיש קנאה. הקנאה הזאת גררה אחריה שנאה שהוא לא יכל להתעלם ממנה. בהזדמנות הראשונה שיכל לרדת עליו הוא עשה זאת. ובבית חולים? זו הייתה הזדמנות מושלמת 'להרוס' אותו.טלי החלה לפקוח את עיניה. הכל היה קצת מטושטש ומעורפל אבל היא זכרה מה קרה שם. היא זכרה את המחבל, את היריות, את הצעקות, את הפגיעה שלה. היא ראתה מעליה, בצד אחד רופא, בצד השני משפחה. כולם חייכו אבל רק היא שתקה. היא פחדה לשאול אבל בסוף אזרה אומץ."איפה הוא?", היא הביטה על האנשים סביבה שלא ממש הבינו למי היא מתכוונת."איפה הוא?", היא שאלה שוב וכולם הסתכלו עליה."איפה מי?", אמה שאלה וליטפה את ראשה בכדי להרגיע אותה.טלי ניסתה להוציא את השם מפיה אך היא נתקעה."איפה המחבל?", אביה ניסה להבין.טלי הנידה את ראשה לשלילה."א</div>Sun, 25 Oct 2009 07:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342931http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342931http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342929<div align="right" dir="rtl"> "אולי תלך מפה כבר?! רק צרות אתה גורם!", שי התקדם לעברו וליאור הרכין את ראשו. הוא ידע שהכל באשמתו. הוא ידע שבגללו טלי שוכבת שם ללא הכרה. הוא פשוט ידע, ובתוך תוכו התמלא ברגשות אשם עזים. למה היה חייב לנסות? למה היה חייב לשפר? למה?.אחרי ששמע את שמה של טלי בטלויזיה הוא השתתק. הדופק שלו כאילו נעצר והנשימות שלו נהיו כבדות. שחר כבר לא אמרה מילה.השעה כבר 17:36 ועדיין מובלים פצועים מזירת הפיגוע. בית החולים מוצף ברופאים ממהרים, בני משפחה מודאגים, וחולים שמובלים לחדרים שונים. ליאור איבד את עצמו בין כל ההמון. לא היה דבר אחד שחשב עליו חוץ משהכל באשמתו. הוא האחראי, ואם יקרה לה משהו הוא ישא בתוצאה. בינתיים משפחתה של טלי הגיעה למקום. אמא שלה ואבא שלה היו חסרי נשימה בניסיון למצוא אותה, אחותה הגדולה החזיקה ביד אחת את אחיה והקטן וביד השניה את אחותה הקטנה. אחריהם נגררו החברות והידידים שלה. ליאור חשש שמא יאשימו אותו, ומצד שני שוב ידע שזו אשמתו. הוא ישב שם על הכיסא, משותק בין כל ההמון המתרוצץ והמשתולל. שום מבט לא כיסה את פניו.רופא אחד התקדם לכיוון הוריה של טלי. ליאור התקרב גם הוא לשמוע."אני שמח להודיע</div>Sun, 25 Oct 2009 07:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342929http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342929http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342927<div align="right" dir="rtl"> הפלאפון מחייג אבל איש לא עונה בצד השני. עוד ניסיון ושוב, אין תשובה. מבפנים הכל התחיל לרעוד. מזה בדיוק ליאור חשש. אחרי הנשיקה באותו יום, היא כמעט הצליחה לשכנע אותו שהכל בראש שלו. שכל הפחד שלו לא הגיוני ואולי באמת היא צדקה. עברו יומיים מהנשיקה וכלום לא קרה. עבר עוד יום ועדיין הכל בסדר. השבוע נגמר וכולם בריאים ושלמים. 'אולי באמת הכל היה בראש שלי', חשב לעצמו. בעזרתה הוא התחיל לסדר לו את החיים מחדש. לאט, לאט הקשר בניהם התחזק ואפילו קשרים חדשים עם אנשים החלו להיווצר. אפילו החברים של טלי שהזהירו אותה ממנו דיברו איתו מידי פעם וגילו שהוא לא משוגע בכלל. אף אחד לא שאל אותו למה הוא היה בודד כל השנים, טלי לא נתנה להם. תמיד ששאלו אותה למה היא השיבה שזה פשוט לא עיניינם. עברו שבועיים וחצי מאז הנשיקה ונראה שהמצב נהיה טוב יותר משניה לשניה, עד עכשיו.הוא ניסה בפעם השביעית לפחות לחייג אליה אבל היא לא ענתה. 'יכול להיות שהיא לא שומעת את הפאלפון שלה?', חשב לעצמו וניסה להאמין שזה בדיוק מה שקרה. הוא החליט ללכת לבית שלה. שתי דפיקות- אין תשובה. עוד דפיקה- אין תשובה. צילצול בפעמון- עדיין, אין תשובה.הוא חזר ל</div>Sun, 25 Oct 2009 07:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342927http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342927http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342926<div align="right" dir="rtl"> הוא לא היה בספריה. הוא גם לא היה בספסל שישבו בו. גם לא בכיתה ולא בשום מקום. איפה הוא כבר יכול להיות?, חשבה לעצמה. היא הסתובבה בכל רחבי בית הספר בניסיון למצוא אותו אך לשווא. היא חלפה על כמעט כל כיתה בבית הספר ולא היה שום סימן להימצאו. היא עברה במסדרון ליד חדר המוסיקה כששמעה צלילים שבוקעים מתוכו. בתוך החדר הגדול היא ראתה אותו. יושב ומנגן. מרוב שהיה מרוכז בנגינה לא שם לב שהיא נכנסה.לפני התאונה למד לנגן בגיטרה. נדמה שהיה לו כישרון בלתי רגיל למוסיקה. ליום ההולדת שלו אחיו שנהרג קנה לו גיטרה ולאחר שהוא נהרג ליאור החליט לעולם לא לנגן על גיטרה או כל כלי אחר. אבל הפעם, הפעם משהו משך אותו. בכלל, נראה שהוא מוותר לעצמו יותר מידי לאחרונה והוא פחד. טלי התיישבה על הכיסא הקרוב אליה וניסתה כמה שפחות להרעיש. היא לא האמינה שמנגינה כל כך יפה נשמעת מכלי נגינה פשוט כמו הגיטרה שהחזיק. לפתע הוא החל גם לשיר. היא אישית חשבה שהקול שלו יפה אפילו יותר מאשר הצליל שהפיקה הגיטרה. עכשיו היא יכלה לומר זאת בברור בראשה: אני מאוהבת.ליאור ישב שם בלי להסתכל לאחור. בלי לדעת שטלי יושבת מאחוריו למרות ההוראה המפורשת שנתן ל</div>Sun, 25 Oct 2009 07:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342926http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342926http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342925<div align="right" dir="rtl"> היא חיבקה אותו והוא חיבק אותה. אם מישהו היה עובר מהצד סביר להניח שהיה חושב שהוא הוזה. ליאור קם וניגב את הדמעות. פתאום הוא היה חשוף כל כך אבל לא היה אכפת לו. זה היה רק הוא שם, רק הוא והיא.טלי עזרה לו להסתדר. היא הוציאה מהכיס מטפחת ונתנה לו. "תודה", הוא אמר או לפחות כך חשבה. אחרי שנרגע קצת היא שאלה:"אז מה באמת קרה שם?""מה קרה איפה?" הוא שאל למרות שידע למה היא מתכוונת."מה קרה אצלך שגרם לך להיות כזה? מה הסיפור?". היא הייתה סקרנית. היא כל כך רצתה לדעת מה יש מאחורי הקיר בטון הזה שישב לידה.הוא לקח נשימה עמוקה. מעולם לא דיבר על כך עם איש. "אחותי ואחי נהרגו בתאונת דרכים יומיים אחרי יום ההולדת שלי. לא ממש ידעתי איך לעכל את זה ואז הבנתי שאם קורים לי דברים טובים אח"כ יקרו טרגדיות. אז החלטתי שאני לא נותן שדברים טובים יקרו לי."עכשיו היה תורה לקחת נשימה."אז בעצם מאז לא קרו לך דברים טובים?""וגם אם קרה דבר טוב הדחקתי אותו, הפכתי אותו לרע. ככה גם לאנשים אין ממש ציפיות שאהיה 'חזק' או 'בוגר'.""אתה יודע שיכול להיות שזה היה פשוט צרוף מקרים נכון?" היא ניסתה להחזיר אותו למציאות מהדרמה שחי בה במשך כל השנ</div>Sun, 25 Oct 2009 07:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342925http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342925http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342921<div align="right" dir="rtl"> למה את עושה את זה?" הוא שאל כמעט בתוקפנות מוגזמת."עושה מה?" היא ענתה ונשמעה רגועה במיוחד"למה את מתקרבת אלי? למה את מדברת איתי? למה אכפת לך ממני?" צעק בעצבנות.עברו כבר 8 ימים מאז שקיבל את הפתק ועדיין לא זרק אותו. מידי פעם הציץ בתוכו לראות שאכן יש שם מס' טלפון, ובאמת, היה שם. היה קשה לו לעכל את התופעה. מאמצע שום מקום מגיעה נערה, ולא שהיא מכוערת או מנודה, ממש לא, ומתעניינת בו. למה?. הפעם הוא לא היה בספריה. הוא טייל בחוץ, ולמרות שהיה אסור לו להודות בקול, הוא רצה לפגוש אותה. הוא רצה לדעת עוד על הנערה הבלונדינית עם השיער המתולתל.עברו כבר 8 ימים מאז שהביאה לו את הפתק. היא כבר החלה לחשוש שאין סיכוי שיתקשר והיא כנראה תצטרך לעשות עוד שיחה בארבע עיניים. ומצד שני, שיחה בארבע עיניים לא נשמעה כל כך גרועה. אולי אז תצליח לראות את העיניים שלו מבעד לכל המסכות שעוטפות אותו. בשביל להתאוור היא החליטה ללכת לטיול. לא הייתה לה כוונה לקרוא לחברות שלה לבוא. הדבר האחרון שהייתה צריכה עכשיו זה הטפות על כך שנפגשת איתו.אחרי 20 דק' הליכה החליט לשבת קצת. הוא הסתכל מסביב על העצים שבדיוק מתחילים לאבד את עליהם שעפי</div>Sun, 25 Oct 2009 06:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342921http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342921http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342920<div align="right" dir="rtl"> כבר שבוע שהיא עוקבת אחריו. לא שזה היה קשה כל כך, בכל זאת, הוא כמעט ולא יוצא מהספריה. היום היא החליטה לנסות את מזלה שוב, אולי הפעם היא תצליח לגרום לו להסתכל עליה או לפחות לראות שהיא שם. שוב היא מצאה אותו קורא בספריה אך שהפעם הספר שקרא בו היה יותר גדול. היא לקחה נשימה עמוקה וניגשה אליו."הי שוב", היא חייכה והתיישבה לידו."את צריכה משהו?", הוא שאל וכרגיל לא הוזיז את עיניו מהספר."סתם לראות אם אתה צריך משהו. פשוט אתה לבד ו.." היא ניסתה לסיים את המשפט אך הוא נכנס בדבריה."יש סיבה לזה שאני לבד אם לא שמת לב." הוא ענה בטון תוקפני ושקע עוד יותר בספר."כן אבל חשבתי שאולי אתה רוצה קצת חברה", היא ניסתה להתעקש."לא תודה, אני לא צריך שום חברה.""טוב, אבל אם תרצה להתנתק קצת מהספרים אז.." היא ניסתה לסיים את המשפט אך שוב הוא עצר אותה."אמרתי כבר לא תודה." הוא אמר בהחלטיות."בכל זאת, הנה המספר שלי." היא אמרה והושיטה לו פתק. הוא לא לקח אותו ולכן דחפה את הפתק לתוך הספר."ביי" היא אמרה ועזבה את המקום.רק לאחר שעזבה הוא הרשה לעצמו להסתכל בתוך הפתק. היא לא צחקה, באמת היה רשום שם מס' טלפון. הוא החזיק בפתק כמה שניות</div>Sun, 25 Oct 2009 06:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342920http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342920http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342918<div align="right" dir="rtl">"הי", אמרה הבחורה עם השיער הבלונדיני המתולתל וחייכה אל הבחור שניסה להעמיק את עיניו בתוך ספר עבה."הי", הבחור החזיר במהירות כמעט מבלי להוציא את ראשו מהספר.הסיפור הוא על בחור בתיכון. אחד כזה שפעם היה לו הכל- כסף, בחורות, משפחה תומכת, חברים, באמת הכל, עד שיום אחד הכל קרס. הכל התחיל לפני שלוש שנים וחצי. הוא חגג יום הולדת 14. מבחינתו זה היה היום הכי מאושר בחיים שלו. הטרגדיה קרתה יומיים לאחר מכן. אחיו ואחותו נהרגו בתאונת דרכים ע"י נהג שיכור. הוא לא עיכל מה שקרה והדרך היחידה שבה יכל לפרש את הטרגדיה הייתה שאחרי שקורים לו דברים טובים יבואו טרגדיות גדולות. מאותו יום שום דבר טוב לא קרה לו. הוא נכנס לסוג של דיכאון ודחה מעליו הכל. הוא איבד את כל החברים שלו, את העבודה שלו. הוא הפסיק להשקיע בכל מה שהיה חשוב לו עד עכשיו ומכל דבר טוב שקרה לו, ניסה להתחמק בכל דרך אפשרית. הוריו לא ידעו מה לעשות איתו. הוא עבר כל כך הרבה בתי ספר במהלך 3 השנים וחצי. בית הספר הזה הוא מס' 8 ברשימה. אחרי שעבר שמונה בית ספר החלו עליו שמועות. הייתה שמועה שניסה להתאבד, הייתה שמועה שרצח מישהו, והשמועה הכי הזויה היא שהוא חיבל במכוני</div>Sun, 25 Oct 2009 06:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (The_Little_Prince)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664337&blogcode=11342918http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=664337&blog=11342918