"אולי תלך מפה כבר?! רק צרות אתה גורם!", שי התקדם לעברו וליאור הרכין את ראשו. הוא ידע שהכל באשמתו. הוא ידע שבגללו טלי שוכבת שם ללא הכרה. הוא פשוט ידע, ובתוך תוכו התמלא ברגשות אשם עזים. למה היה חייב לנסות? למה היה חייב לשפר? למה?.
אחרי ששמע את שמה של טלי בטלויזיה הוא השתתק. הדופק שלו כאילו נעצר והנשימות שלו נהיו כבדות. שחר כבר לא אמרה מילה.
השעה כבר 17:36 ועדיין מובלים פצועים מזירת הפיגוע. בית החולים מוצף ברופאים ממהרים, בני משפחה מודאגים, וחולים שמובלים לחדרים שונים. ליאור איבד את עצמו בין כל ההמון. לא היה דבר אחד שחשב עליו חוץ משהכל באשמתו. הוא האחראי, ואם יקרה לה משהו הוא ישא בתוצאה. בינתיים משפחתה של טלי הגיעה למקום. אמא שלה ואבא שלה היו חסרי נשימה בניסיון למצוא אותה, אחותה הגדולה החזיקה ביד אחת את אחיה והקטן וביד השניה את אחותה הקטנה. אחריהם נגררו החברות והידידים שלה. ליאור חשש שמא יאשימו אותו, ומצד שני שוב ידע שזו אשמתו. הוא ישב שם על הכיסא, משותק בין כל ההמון המתרוצץ והמשתולל. שום מבט לא כיסה את פניו.
רופא אחד התקדם לכיוון הוריה של טלי. ליאור התקרב גם הוא לשמוע.
"אני שמח להודיע לכם שביתכם יצאה מכלל סכנה. כרגע היא ללא הכרה אבל אנו משערים שהיא תתעורר בזמן הקרוב."
אמא של טלי החלה לבכות ונראה שגם אביה. שני הילדים הקטנים לא ממש הבינו מה קורה אבל הבעת פניהם השתנתה גם היא לשמחה. רק ליאור לא חייך. הוא התקרב לד"ר ושאל בשקט: "אפשר לראות אותה?"
"כרגע רק למשפחה ישנה אפשרות לראות אותה. אתה בן משפחה?", הד"ר שאל וליאור הביט באדמה.
"הוא לא בן משפחה", אמר קול אחר וליאור הסתובב. "הוא בקושי מקורב אליה."
שי עמד שם והסתכל על ליאור בבוז.
"נכון ליאור? הכל באשמתך, ואתה יודע את זה." שי אמר וליאור התמלא אשמה חדשה ומכאיבה עוד יותר.
"אולי תלך מפה כבר?! רק צרות אתה גורם!", שי התקדם לעברו וליאור הרכין את ראשו.
לא היה לו מה לעשות שם. הוא חזר הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
