זה פרק ארוך...

***

נגמר שיעור אלגברה וכולם התפזרו לביתיהם. רק מריה, קרן, ניב, אלון ולינוי לא הלכו לבית שלהם. חמישתם תפסו אוטובוס ונסעו לבית החולים שבו שכב אמיר. הם הגיעו לביה"ח עשר דקות אחרי שעלו על הרכב. לכל אחד מתוכם היתה סיבה אחרת לגמרי למה לבוא לבקרו. מריה כי היא החברה שלו, קרן כי הרגישה מצטערת על כך שלא באה אליו בהזדמנות הראשונה שהיתה לה, ניב כי זה החבר הכי טוב שלו... וכי רצה לראות מה יש בינו לבין קרן, לינוי כי רצתה לסכסך בין מריה לאמיר, ואלון... כי מריה הלכה.

רק לחלקם היה רצון של שמחה לאמיר וחלקם לניצולו. מריה הבחינה בזה אך היא לא רצתה להגיב. היא בחנה כל אחד ואחד שבא איתה וישב בחדר המתנה, וחשבה על הקשר של כל אחד עם אמיר שלה. קרן וניב רצו לבוא כדי לשמח את אמיר, ואלון ולינוי? קישוט מוזר. "למה אתם פה?" שאלה בחוצפה. "חוצפנית! 'מזתומרת למה אנחנו פה?!" צעקה עליה לינוי, "באנו לעודד את כפיר!" אלון טפח בכתיפה, "אמיר, לינוי, קוראים לו אמיר." לינוי שהבינה את הטעות שלה, שתקה. אף אחד לא הוציא מילה מהפה עד שקראו להם להיכנס לחדרו של אמיר.

אמיר לא נראה מחוסר הכרה בכלל. להפך! הוא ישב עם רגל שבורה אחת ושיחק דמקה עם אחד החולים הצעירים שהיו איתו בחדר. "חברים! איזה כיף שבאתם! חיים," (ככה כנראה קראו למי ששיחק איתו) "תכיר: מריה, החברה שלי, קרן, ניב, אלון ולינור." לא הפתיע את מריה שאמיר שכח את השם של לינוי, "לינוי, אמיר, קוראים לה לינוי," טפחה מריה על בכתף של אמיר, אך אמיר צווח צווחה מצחיקה, כי כאב לו בכתף מאט. "אני מבקשת ממכם," קראה אחת האחיות, "תכנסו אחד אחד." כולם יצאו ורק מריה נשארה, "אז איך זה קרה?" שאלה כשכולם כבר לא היו לידם. "חזרתי מ... בן דוד שלי ומכונית פגעה בי." בן דוד שלו. כן, בטח. "ואת קרן ראית באותו היום?" שאלה בסקרנות. "קרן?! לא..." אמר, חסר הבעה. מכחיש? אין בעיה, שתידע לך שהיום בשיעור אלגברה אני וניב השוונו דברים. הוא גם סיפר לי שאין לך בן דוד. "בן הדוד שלך, אתה אומר?" שאלה בחיוך מאולץ, "מאיזה צד?" לכדתי אותך! "מצד... אבא?" ענה - שאל. "כן? איך קוראים לאמא שלו? מאוד מסקרן אותי... בתור חברה שלך אתה יודע." הוא בהה בה לחצי דקה וענה. "ש... ו... ל... ה... כן, שולה," אמר, מתחיל להזיע. "שולה... יש לאבא שלך אחים, אמיר? יש לך דודים מצד אבא שלך?!" עכשיו היתה קרובה אליו מאוד. "תפסיקי!" החליט להפסיק את הדיון, "כן, יש לאבא שלי אחים ושניהם נרצחו במלחמות שונות! ואני שיקרתי לך, אין לי בן דוד! ולא בגדתי בך! חבל שאת לא בוטחת בי." חיים נבהל ויצא מהחדר. מריה נתקפה במבוכה ויצאה מהחדר, אך הוא קרא לה לחזור. כשחזרה, הוא חיבק אותה (בקושי), "אני מבטיח לך שלא אבגוד בך," לחש לה.

היא יצאה וקרן נכנסה. "שיואו!!!" רצה וחיבקה אותו, "מה קרה לך? אתה בסדר? איך הרגל? מתי תחזור?" קרן זינקה עליו מכל הכיוונים, והוא התחיל לצחוק. "לענות לך? טוב.. נידרסתי, החלמתי מאט, הרגל קצת כואבת, ואחזור מחר." קרן חיבקה אותו שוב, ונישקה אותו בלחיים, כמו שדודתה היתה נוהגת לעשות.

הם לא שמו לב, אבל מריה הסתכלה עליהם עם החלון המשקיף אל החדר. לינוי ראתה אותה סובלת, ונהנתה. למה שאקריב את עצמי, חשבה לעצמה לינוי, רוקמת מזימה, אם אוכל לגרום לסיפור לקרות, לגרום לה עוד סבל? "טוב, חבר'ה. אני גמרתי להוציא עליו הספקת אושר," אמרה קרן כשיצאה מהחדר. היא התיישבה ליד לינוי ומריה פנתה לחדר השירותים ונעלמה. ניב נכנס לחדר, ודיבר איתו על כדורגל או משהו כזה. את לינוי זה לא ממש עניין. "אה, קרן?" שאלה בחיוך ארסי, שלא היה מתאים לה, אך השתמשה בו לאחרונה המון, "אמיר חמוד, לא?"

קרן ציחקקה ואמרה לה בחיוך, "כן, הגבס מחמיא לו מאוד, לא ראיתי אותו יותר חמוד מזה," אמרה ושתקה, מחכה שלינוי תגיב. "כן," צחקה לינוי והמשיכה, "אבל אני מדברת על האישיות השופעת שלו. יש סיכוי שאת.. מחבבת אותו?" קרן הסתכלה עליה לדקה ממושכת ואז התפקעה מצחוק. "באמת.. באמת שהשתדלתי לא לצחוק! אני? ואמיר?" כל בית החולים שמע את צחוקה, "יש לי גם חבר!" יש לה חבר? לא טוב.. לא טוב.. לינוי חשבה לעצמה, מודאגת מכך שהתוכנית שלה לא תעבוד. "יש לך חבר? מזל טוב, מי?" אם זה מישהו שברירי, עלה ללינוי לראש, אוכל לגרום לו להפרד ממנה ממש מהר. "אה! זה רון מהכיתה המתוגברת, לינוי," אמרה בהתרגשות קרן. רון? שברירי הוא לא, החליטה לינוי, אולי היא תיפרד ממנו כשאספר לה ש... "אני הייתי איתו, את יודעת? השנה! הוא לא היה איתי יותר משבוע, וכל היום הוא חשב רק על לשכב איתי," פגעתי לה בנקודה הרגישה? לאחר שראתה אותה משפילה עיניים החליטה שכן, היא פגעה בה בנקודה הרגישה.

ניב יצא ולינוי נכנסה, היא תכננה כבר מה היא רוצה לעשות. היא פסעה לעבר אמיר בשקט. היא החלה להרגיש לא טוב עם מה שהיא עושה, כשראתה את אמיר עם הגבס. היא פסעה לאט, ואמיר בהה בה. כשהגיעה פתחה את פיה כדי לומר משהו, אך נעצרה כשפיה פעור. "רצית לומר משהו?" שאל אמיר. ליבה פעם בחוזקה. אני לא כזאת... אני לא כזאת... אני משתגעת בגלל אלון... אני לא כזאת... היא נפלה על מיטתו של אמיר והחלה לבכות. "לינוי! מה קרה לך?" שאל אמיר המום. "אני מצטערת.. אני לא אעשה את זה... סליחה, אני יוצאת..." היא יצאה לאט. "תרגישי טוב," אמיר אמר, והרגיש מוזר לומר את זה.

האחרון נכנס אלון. "תרגיש טוב, אחי," אמר בלחישה, "ושיצליח לך עם מריה..." אמיר הסתכל עליו, ולאחר מכן החליט להגיד, "אתה.. אתה מתגעגע אליה כל כך? בנאדם, ניצלת אותה ואני ממש מחבב אותה. אני רק רוצה שיהיה לה טוב ו..." לאמיר לא היה שום רצון לקבל גם יד שבורה מאלון. אלון השפיל את עיניו, "אני יודע, אני אידיוט! להתראות, אמיר... אני הולך."

כולם נכנסו להגיד שלום ויצאו. הם נכנסו לאוטובוס, ואף אחד לא דיבר עם האחר, חוץ ממריה וניב. "הם ביחד, אני בטוח." אמר ניב מצוברח. "אין סיכוי שהם ביחד. הוא הבטיח לי!" אמרה מריה החלטית, "וגם לקרן יש חבר! אז... רגע, אתה ידעת על זה נכון?" שאלה מהססת. "יש לה חבר?" לחש אל מריה, שהאחרים לא ישמעו, "אני לא מאמין! היא... היא... מי זה החבר הזה שלה בכלל?!" שאל מעוצבן. "רון" מריה קיצרה את דבריה. "רון?!" צעק ניב. "כן, ניב, רון. יש לך בעיה עם זה?" הגיחה קרן מקדמת האוטובוס, "הרי אתה לא מדבר איתי.. אתה בכלל לא היית איתי אף פעם! ולי יש זכויות, וחיים!" כשגמרה את דבריה, הגיעו לתחנת האוטובוס בנתניה וכולם ירדו והתפצלו, רק מריה וקרן נפרדו זו מזו, וכל השאר התעלמו אחד מהשני.

***

פיווו איזה פרק ארוך:)

מקווה שניהנתם