http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250לשאלתכם אני מוציאה פרק כל יום כמעט :) heCopyright 2026 כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=12077389<div align="right" dir="rtl">ניב הרגיש שהוא התנתק קצת מן הכלל, מכל חבריו. מתישהו בחודשים האחרונים, הוא חש שהוא פשוט... פשוט הפך לאיש אחר. בעבר הוא היה יותר קופצני, יותר נלהב עם הרבה יותר מרץ. בחודשים האחורנים הוא כל הזמן היה מותש, חסר רצון לקום ולעשות דברים. הוא גם נראה יותר מוזנח. היו לו שקיות מתחת לעיניים, והיו ילדים בבית הספר שהיו בטוחים שהוא שתוי או מסומם מרוב שהיה חיוור. המון דברים עברו עלי מתחילת השנה, חשב לעצמו בעודו יושב מהורהר בחדרו על המיטה המבולגנת. מותו של דניאל, אמיר והסמים, ההתמוטטות של אמא, וקרן... מה קרן קשורה עכשיו? מה אני צריך אותה בכלל... היא והרון הזה. אמו של ניב השתחררה שלשום מבית החולים, יומיים אחרי מותו של דניאל. כעת היא בבית, כאילו לא קרה כלום, ממשיכה לשתות כתמול שלשום, חוזרת מאוחר בלילה, ומתעלמת מבנה היחיד. אבל ניב אהב אותה, היא השתנתה בגלל טראומה, לא בגלל שרצתה בכך. אומנם לפעמים כעס עליה, אבל הוא דאג לה, כמו שאב אמור לדאוג לבתו, ולא ההפך. מה הטראומה ששינתה אותי? אני השתנתי לפני הרצח, ולפני רכישת הסמים של חברו הכי טוב, ואחרי ההתמוטטות, בזמן ש... זה לא נחשב. שוב הקרן הזאת. "אוחחח!" קם ניב</div>Sat, 02 Oct 2010 13:50:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=12077389http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=12077389http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11770043<div align="right" dir="rtl">הקופסא הזאת. קרן לקחה את הקופסא לידיה. קופסא מטופשת.. איך לפתוח אותך?זה היה יום אחרי הרצח. אף אחד לא הלך לבית הספר, וגם לאף אחד לא היה חשק לחוות יום רגיל, ולאחר ההלוויה שהייתה בבוקר לכולם היה מצב רוח נוראי. התמונה של דניאל מדמם לה מול העיניים, נצרבה לקרן בראש. צלקות חדשות, זה מה שהייתי צריכה. היא ליטפה את הקופסא. העץ היה חלק ונעים. היא התיישבה על המיטה בחדרה והניחה את הקופסא על בירכייה. מה יש בך בכלל? ולמה היית קבורה? קרן ידעה שלשאול קופסא שאלות כמו אלו, זה חסר טעם, אך את מי יכלה לשאול? את ניב? המעצבן הזה, שמתנגד לרון? את רון, שלא יבין מה אני רוצה מהחיים שלו? את מריה שהתרחקה ממני לאחרונה בלי סיבה ברורה? את לינוי ש... טוב לינוי אפילו לאחברה קרובה שלי. את אמיר? את אמיר...אמירנשמע לקרן כמו רעיון טוב. היא הרימה את הטלפון שלהוהתקשרה לאמיר. ציפצוף אחד וארוך נשמע מהצד השני של הטלפון. "הלו?" קולו של אמיר הדהד בראשה של קרן."היי אמיר, זאתקרן.רציתי לשאול אם אתה רוצה לקפוץ אליי עכשיו.""חשבתי שאת חברה של רון," אמר בצחוק."מה קשור רון?! אני מדברת איתך על זה שאני צריכה שתעזור לי במשהו.""אה, סליחה," אמ</div>Sat, 08 May 2010 14:04:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11770043http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11770043http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11683963<div align="right" dir="rtl">"שמעת את זה?!" קרן הסתכלה בבהלה על רון. "את מה, כפרה?" שאל במבטא של ערס... כמו תמיד. "לא יודעת.. כאילו זה קרה שוב, היריה... עזוב. אני צריכה ללכת להתפנות, חכה לי," היא ידעה שאם היתה משתמשת במילה אחרת, רון היה מתפתה להזמין את עצמו ללכת יחד איתה. היא הלכה לבקש רשות אך לא אישרו לה. היא התרגזה ופנתה לשוב אל רון, אך לאחר מכן הסתכלה לכיוון השער של בית הספר. אני אכנס, אף אחד לא ירגיש.. כבר קראו שמות, אז... לבסוףהיא בחרה שתלך לשם. היא נכנסה למתחם החצר ומשם לתוך הבניין.היא נכנסה לשירותיםשבקומה השנייה וסידרה את השיער מעט, כמעט ללא חשש שמישהו יבוא ויירה בה. כשגמרה לסדר את שיערה ולהתפנות, יצאה מתוך החדר הקטן. היא פנתה לצד שמאל ועינייה נתקלו בדבר מזוויע. הקיר כולו היה מלא דם וכדור אחד של אקדח היה תקוע בתוך הבטון. היא נתקפה בהלה והחלה לרוץ. היא הסתכלה כמו עוברת במעבר חצייה, ימין ושמאל, שלא יקפוץ עליה בלי ידיעתה הרוצח. היא בכלל לא ידעה לאן רצה וכשהבינה היכן היא ראתה שהיא בכלל לא קרובה לכניסה. "שיט". כעת האטה את הקצב, מפוחדת שלא תפגוש כדור של אקדח. היא הרגישה כמו בסרט אימה מוכר. היא הצטערה שלא הקשיבה</div>Tue, 30 Mar 2010 18:15:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11683963http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11683963http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11628579<div align="right" dir="rtl">הנה המשכתי את הפרק אמיר כבר במצבו הטבעי (חוץ מהגבס מהקושקש שעל הרגל שלו, שעליו מתנוססים כל הברכות שכתבו לו חברי השכבה ) והוא זוכה לכבוד הראוי לו מהמורים, אחד מהמורים אפילו אישר לו לדבר חופשי בשיעור, למרות שזה לא קשור בכלל לרגל שלו.הוא לא יצא מהכיתה או משהו שקרוב ללצאתמאזור הכיסא שלו, אבל הוא זכה לאהדה רבה מהבנות שבשכבה.הם אמרו שהוא ממש אמיץ ושזה ממש מגניב שהוא נידרס ויצא מזה בחיים, ומריה קיללה אותן בליבה שידרסו גם כן. אמיר תמיד היה בחור יפה, מקובל ואהוב בקרב הבנות, אבל מריה לא דאגה ממש. היא ידעה שהיא צריכה, אבל בכל זאת, לא הרגישה משהו שקשור לקנאה או פחד שיחטפו לה אותו. "אמיר-מיר, מה אתה עושה הערב?" שאלה אחת הבנות, כשישבו כל בנות הכיתה סביב אמיר בשולחן שלו. "חמודה, אמיר-מיר עסוק הערב." התערבה מריה. "דווקא אני לא," אמיר כנראה לא הבין, או ש... "אמיר," התרגזה מריה, "אתה עסוק! שכחת..?" מריה שטפה את פניה בפנים חדשות, מעוצבנות. "מתוקה," אמרה אותה נערה, "הוא אמר שהוא לא עסוק. אז בא לך לצאת? אני אעזור לך עם הרגל שלך." מריה הסתכלה על אמיר, מקווה שיענה תשובה נכונה. "אה!" נזכר אמיר, "אני חבר ש</div>Fri, 05 Mar 2010 13:24:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11628579http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11628579http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11549909<div align="right" dir="rtl">זה פרק ארוך... *** נגמר שיעור אלגברה וכולם התפזרו לביתיהם. רק מריה, קרן, ניב, אלון ולינוי לא הלכו לבית שלהם. חמישתם תפסו אוטובוס ונסעו לבית החולים שבו שכב אמיר. הם הגיעו לביה"ח עשר דקות אחרי שעלו על הרכב. לכל אחד מתוכם היתה סיבה אחרת לגמרי למה לבוא לבקרו. מריה כי היא החברה שלו, קרן כי הרגישה מצטערת על כך שלא באה אליו בהזדמנות הראשונה שהיתה לה, ניב כי זה החבר הכי טוב שלו... וכי רצה לראות מה יש בינו לבין קרן, לינוי כי רצתה לסכסך בין מריה לאמיר, ואלון... כי מריה הלכה. רק לחלקם היה רצון של שמחה לאמיר וחלקם לניצולו. מריה הבחינה בזה אך היא לא רצתה להגיב. היא בחנה כל אחד ואחד שבא איתה וישב בחדר המתנה, וחשבה על הקשר של כל אחד עם אמיר שלה. קרן וניב רצו לבוא כדי לשמח את אמיר, ואלון ולינוי? קישוט מוזר. "למה אתם פה?" שאלה בחוצפה. "חוצפנית! 'מזתומרת למה אנחנו פה?!" צעקה עליה לינוי, "באנו לעודד את כפיר!" אלון טפח בכתיפה, "אמיר, לינוי, קוראים לו אמיר." לינוי שהבינה את הטעות שלה, שתקה. אף אחד לא הוציא מילה מהפה עד שקראו להם להיכנס לחדרו של אמיר. אמיר לא נראה מחוסר הכרה בכלל. להפך! הוא ישב עם רגל</div>Tue, 26 Jan 2010 17:38:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11549909http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11549909http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11545605<div align="right" dir="rtl">לינוי הסתכלה על אלון בכל זמן ההפסקה, לא יודעת אם הוא ראה שהיא עוקבת אחריו. מה הוא עושה, איך הוא מרגיש ולמה עלתה לו לראש המריה הזו. יכולנו להיות חברות מעולות, חשבה, ואפילו היינו, אבל אלוני שלי ולא של הכונאפה הזו. כל הזמן הזה שהייתי עם הגשר הוא אהב אותי ולא אותה, והיא גרמה לזה שניפרד, החליטה לינוי ויצאה אחרי אלון מהכיתה.הוא עבר במסדרון, לבד, מחפש משהו, לא מובן. היא התקרבה (לא קרוב מדי) כדי לבדוק. היא לא הצליחה להבין וזה עיצבן אותה. הוא נכנס לכיתה י"ב3 וגם שם חיפש משהו. בתוך הכיתה לא היה אף אחד, ולכן כנראה לא נשאר שם הרבה זמן. לינוי לא שמה לב והוא התנגש בה בטעות. "סליחה... לינוי?! מה את עושה פה?" שאל בחיוך. חיוך זה התקדמות, חשבה לינוי, או שאולי לא?! אולי הוא עבר הלאה ועכשיו אני 'ידידה'? רק בגדר 'ידידה'? "אני לומדת בבית הספר הזה. מה זאת אומרת מה אני עושה פה.." שאלה, חצי בציניות וחצי מלא טינה כלפיו, "אז.. מה קורה עם מריה?" שאלה בארסיות. "טוב שהזכרת לי. אני מחפש אותה. ראית אותה?" שאל כשגבותיו מורמות. "לא," אמרה עצבנית, וכשפנה ללכת המשיכה צועקת, "לא ראיתי אותה! ויודע מה?! אני שמחה שלא. שתלך</div>Sun, 24 Jan 2010 15:29:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11545605http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11545605http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11544404<div align="right" dir="rtl">דבר אחד בטוח, נהגי מוניות שונים אחד מהשני. לפני שבועיים בעיתון פורסם על 17 נהגי מוניות שנהגו במהירות מופרזת, והיום? הנה קרן יושבת במושב האחורי של המונית, מצפה שהמונית תיסע במהירות של יותר מארבעים קמ"ש. לא רק הפחד שחבורת הערסים הנחמדה תהרוג את האקס שלה, אלא שגם אביה בטוח שהיא עכשיו לומדת בשקידה בשיעור מתמטיקה. "חבר, אתה יכול לנסוע... אנחנו בכביש המהיר, אתה יודע.." האיצה בנהג, "תראה אדוני, אני בת שבע-עשרה, איפה ילדות כמוני נמצאות בשעה כזו?" נסתה שיבין את המצב. "חמודה, אני עוד אדרוס מישהו אם אסע מהר יותר," אמר בקול זהיר. "בנאדם, מישהו ידרוס אותך בקצב הזה... טוב, תוריד אותי פה, אני אתפוס מונית אחרת כמה זה?" דבר אחר בטוח, יש אנשים שאפילו גרושים משנים להם את המצב האקטואלי בו שקעו עד כה. "חכי חמודה! הנה שבעים קמ"ש יותר טוב?!" הנהג האיץ באופן קיצוני. "כן, כן, שבעים קמ"ש זה יותר טוב, תודה," נשמה לרווחה. יותר מהר ממקודם, הבחינה קרן בדרך המוכרת לבית הספר הישן. התמונות של רון וחבורתו הקטנה והאנונימית מרביצים לאלעד במקום בלתי ידוע, אי שם בבית ספרה הקודם, היו מזעזעות מרגע לרגע. עד מהרה (מה שלא הי</div>Sat, 23 Jan 2010 18:24:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11544404http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11544404http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11489611<div align="right" dir="rtl">הבוקר היפהשל יום חמישי שטף את נתניה. אמיר עדיין שכב בבית החולים, אך מצבו היה טוב הרבה יותר. קרן החליטה שהיא תלך לבקרו לאחר בית הספר, מאחר שביום בו נפגע נודע לה על זה מאוחר. היה לה קשה לחשוב על כך שהיא תלך שוב לבית החולים, אז היא חשבה על זה כך: אני הולכת לידיד, לבקרו, ולא למקום מדכא שמזכיר לי את אמא. היא ארזה את דבריה בתוך הילקוט, ויצאה לכיוון התיכון. בדרך העבירה על עצמה זיכרונות מהבית הטוב, שם בחיפה. כשהיתה קטנה, כיתה ג' בערך, והכירה את ענבל, עמית, מלי, אלעד, סיוון ו... אוי, אלעד. מה הייתי עושה בשביל לשלוח אליו מחבלים, או לפחות איזה ערס שירביץ לו... קרן כבר החלה לרקום מזימות ותככים. אני אשלח אליו את דניאל.. הואחזק והוא מגן יפה מאוד על ענבל חברה שלו... בעצם הוא נמצא באמריקה עד לסוף השבוע הזה. אז את אמיר! אה... בעצם, הוא בבית חולים. את ניב או אלון אני לא אשלח. ניב לא ממש דיבר איתי מאז אתמול ואלון... אלון הוא אלון כזה. יש רק דבר אחד שאפשר לעשות. היא החליטה שתלך לבית ספר דרך הכביש הראשי, ליד תחנת האוטובוס. הם היו שם, כמו שציפתה. "מה?" משכה את המילה במבטא ציני, "אתם גרים באוטובוס? אה, לא,</div>Tue, 29 Dec 2009 17:44:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11489611http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11489611http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11465642<div align="right" dir="rtl">שוב בית חולים. הפעם מקום שונה, אבל... כל בית חולים הוא אותו דבר. כמה שמנסים שיהיה עליז ושמח, כדי להשכיח את הכאבים, הוא עדיין יהיה אפל וקודר. ניב הבין שזה הגורל של החיים, וגורלו וגורל חבריו, נמצא עמוק בבתי חולים. זה העלה עליו מן גיחוך עצוב. הוריו של אמיר, מריה והוא ישבו ליד החדר בו שכב אמיר. "אם הייתי באה איתו לנערה הזו הוא לא היה נפגע." מריה הסתכלה על ניב. "איזו נערה?" שאל מבולבל. "אני די בטוחה ש... אמיר נפגש עם נערה. הוא לא הסכים שאבוא איתו ל'בן דוד שלו' להביא לו משחקים, כי הוא מאוד חולה." אמרה בזלזול, אך טון קולה היה נמוך ומאשים את מריה. ניב נזכר ביום שבו הוא ואמיר לקחו את המכונית של דiדi, אלי, ונסעו בה בלי רשיון. שוטר שתפס אותם כמעט רשם להם דוח, אך הם אמרו שבן דודם חולה מאוד, והם היו חייבים להשיג איזה כלי תחבורה. על שוטרים זה לא עובד,הם הסכימו, לאחר שנתן השוטר דוח אחד שמן על נסיעה ללא רשיון, ועוד דוח על התחצפות לשוטר. "מריה, אני חושב שכשתהיי גדולה, את תהיי שוטרת," אמר מחוייך. מריה לא הבינה, אך צחקה. לצחוק זה משחרר. הוריו המודאגים של אמיר הביטו מבעד לחלון המשקיף לחדר של אמיר. מעניין</div>Fri, 18 Dec 2009 16:30:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11465642http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11465642http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11464839<div align="right" dir="rtl">"הלו?" "איפה זה?" קול נמוך נשמע מהקו השני. "אוי ואבוי... מה שהבאתי לך זה לא הכל? אני מבטיח לך שאעביר לך הכל, רק שלח אנשים! פעם שעברה הייתי צריך לעבור עשר ערים!" אמר אמיר מבוהל. "אסור שיתפסו אותנו,מובן?! אשמת חבר שלך שנתן לך את זה ואשמתך שהיית כל כך פתטי!" אמר האדם בקול תקיף וניתק. אמיר נשאר מבוהל במקומו. זאת השיחה שאמיר ענה לה לפני כמה ימים, שמהדהדת לו בראש כל יום, כל שעה, כל דקה מאז אותו היום עם השיחה. אמיר נזכר באותו היום, כשהיה ב'סטלה' של החיים, במסיבה של אבי. מסיבה של בוגרים ממנו, מחזור אחרון, המסיבה שהוא היה כל כך גאה בה, ואז שם לב לריח של הסיגריות, ולאנשים המועטים שהחזיקו אבקות בצבע לבן. הוא חשב שזה מגניב והכל, אך לא העז להסניף גם כן. כשהלך לשירותים, מצא בנות בלבוש קצר וחוספני, אחת מקיאה והשתיים האחרות נמצאות קרוב מספיק כדי שלאמיר יהיה חשק לברוח. הוא נכנס לשירותים השניים, וכשיצא תפסה אותו נערה שתויה ונשקה אותו בכוח. לא עברו חמש דקות עד שהחבר של אותו נערה, שתוי גם הוא, החטיף לו שתי אגרופים ובעיטה, וכשאותו בחור בא לתת עוד אגרוף, סטה מהמסלול והרביץ לבחור אחר. משם, שני הבחורים הניח</div>Fri, 18 Dec 2009 12:41:00 +0200odovev@gmail.com (כותבת הסיפור-כשהייתי בלון בודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=662250&blogcode=11464839http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=662250&blog=11464839