"שמעת את זה?!" קרן הסתכלה בבהלה על רון. "את מה, כפרה?" שאל במבטא של ערס... כמו תמיד. "לא יודעת.. כאילו זה קרה שוב, היריה... עזוב. אני צריכה ללכת להתפנות, חכה לי," היא ידעה שאם היתה משתמשת במילה אחרת, רון היה מתפתה להזמין את עצמו ללכת יחד איתה. היא הלכה לבקש רשות אך לא אישרו לה. היא התרגזה ופנתה לשוב אל רון, אך לאחר מכן הסתכלה לכיוון השער של בית הספר. אני אכנס, אף אחד לא ירגיש.. כבר קראו שמות, אז... לבסוף היא בחרה שתלך לשם. היא נכנסה למתחם החצר ומשם לתוך הבניין. היא נכנסה לשירותים שבקומה השנייה וסידרה את השיער מעט, כמעט ללא חשש שמישהו יבוא ויירה בה. כשגמרה לסדר את שיערה ולהתפנות, יצאה מתוך החדר הקטן. היא פנתה לצד שמאל ועינייה נתקלו בדבר מזוויע. הקיר כולו היה מלא דם וכדור אחד של אקדח היה תקוע בתוך הבטון. היא נתקפה בהלה והחלה לרוץ. היא הסתכלה כמו עוברת במעבר חצייה, ימין ושמאל, שלא יקפוץ עליה בלי ידיעתה הרוצח. היא בכלל לא ידעה לאן רצה וכשהבינה היכן היא ראתה שהיא בכלל לא קרובה לכניסה. "שיט".

כעת האטה את הקצב, מפוחדת שלא תפגוש כדור של אקדח. היא הרגישה כמו בסרט אימה מוכר. היא הצטערה שלא הקשיבה למורה שאמרה בפירוש "אם תיכנסי משהו יכול לקרות לך, ואת זה את לא רוצה, נכון?" ואולי כבר היה עדיף שהיתה אומרת לרון שהיא הולכת 'לשירותים' במקום 'להתפנות'. אוף, טיפשה שכמותי. היא שוב עברה ליד קיר הדם. כעת שמה לב שהיא גם דורכת בשלולית קטנה ואדומה. זה הלחיץ אותה.

הבזק של זיכרון הכה בה. אמא, היא שם. עדיין בבית החולים הקודר. אני לא יכולה שיחזור רוח החיים שבתוכה ושאני לא אהיה שם. היא החלה לתפוס קצב והלכה מהר יותר. היא קיללה את המדרגות המטופשות כאשר מעדה. היה מעט חשוך בקומה התחתונה, וקרן נתקלה בספרייה הניידת. כל הספרים היו שמוטים על הריצפה, וקרן חלפה עליהם במהרה. לבסוף יצאה מהבניין ונשמה לרווחה.

היא המשיכה ללכת, קצת חוששת אבל פחות ממקודם. כשקרבה לשער הגדול בשנית, נתקל מבטה בנער מוכר שנראה כמתחבא ומציץ לכיוון אחורי אולם הספורט. היא ניגשה אליו בכל הביטחון שהצליחה לצבור לעצמה. "ניב?!" הופתעה משום מה. "סתמי ותתחבאי בשקט!" צעק בלחישה. קרן גילגלה עיניים והסתתרה כמוהו. "אז... מה עושים?" שאלה בקול משועמם. "אם תסתכלי תביני." קרן צייתה לעצתו של ניב והסתכלה לרחבה שמאחורי האולם. היא נגעלה למראה עינייה. "אז זו כן היתה ירייה נוספת," אמרה בלב פועם, "הצלחת לזהות מי אלו? מי ה... הנער ה... חסר חיים?" ניב הסתכל אליה והנהן בחיוב מצער. "כן, ואני מצטער להגיד - את מכירה אותו." ניב החזיר את עיניו לכיוון הרחבה. "מי... מי זה?" שאלה, נרתעת מעט לאחור. "הוא היה בלונדיני, בעל עיניים שובות לב, וחבר שלנו. שיושב לידך בכיתה." קרן פערה עיניים ודמעה זלגה על לחיה. "למה?" קרן שאלה, אך לניב לא היתה תשובה.

דניאל היה חסר אונים שם, על האדמה. קשה היה להאמין, מה איך ולמה. ניב קם ממקומו. "מה... מה אתה עושה לעזאזל?!" שאלה קרן ומשכה אותו שישב לצידה. הוא סימן לה עם האצבע על האיש שעמד ליד דניאל ולאחר מכן, עם האגודל, סימן על צווארו סכין חותכת. "אתה לא תוכל לעמוד מולם, דפוק! יש להם אקדח!" ניב הסתכל עליה, "חמודה, רואים שאת לא מפה. כאן לכולם יש סכינים." קרן קמה גם היא, "אתה לא הולך, אלא אם אני באה איתך." מה יש לבנות שהן תמיד רוצות לבוא גם?! ניב התעצבן אך הסכים לה, כי ידע שאין טעם להתווכח.

"מי אתם? ילדים טיפשים... לא פינו אתכם?" האיש שעמד ליד דניאל היה בעל מסיכה כעת. "מה אתה עושה עם דניאל?!" ניב צעק. הם היו במרחק מספיק סביר כדי לא להפגע עדיין. "הילד היה חייב לי משהו, אתם אולי יודעים.. איפה אמיר?" ניב וקרן הסתכלו זה על זו. "יש לי חשבון לא סגור איתו... אם אתם מבינים."

"לא.. אנחנו לא ממש מבינים..." אמרה קרן, "מה אתה צריך ממנו?"

"שני הילדים האלו היו על סמים... של הבוס שלי. הם גנבו אותם ממנו ואף פעם לא מחזירים את הכל." אמר האיש, "אני לא יכול לספר יותר."

הוא כזה דפוק, הוא לא היה צריך לספר את זה, חשב לעצמו ניב. "אבל ישר להרוג?! אולי זה לא אשמתם?!"

"השארנו מכתב איומים... לא מספיק?"

"גם את זה לא היית אמור לספר לנו, אתה יודע..." אמרה קרן בנענוע ראש.

"כן, אבל..."

"ואולי הם סיפקו את הסמים מעוד אנשים?" ניב אמר אולי מעט משועשע.

"לא.. בעצם אולי..."

"ועכשיו אתה ידוע בתור רוצח," קרן הסתכלה עליו, גם היא מעט נהנת, אך שניהם נזכרו שחברם שוכב מלפניהם.

"אני רק רוצה את הכסף שהובטח לי" הבחור נראה מצוברח מעט גם עם מסיכה.

"ויש לנו עדויות שאתה הרגת את חבר שלנו." אמרו קרן וניב, כשקרן חושבת על הכדור וניב מצביע על האקדח בעל טביעות האצבע המובטחות.

"אני רק רוצה שאמא תחייה!!! אני צריך את הכסף!!!" צעק האיש. קרן הסתכלה עליו מבועתת.

"חבר... או לא חבר, אתה הולך למשטרה." ניב החזיק אותו בכל הכוח שיכל, למרות שהבחור השתולל. לבסוף האיש הגדול נכנע כי לא הצליח להגיע לאקדח שהיה על הריצפה, והלך יחד עם ניב. קרן נשארה עם דניאל. היא הסתכלה על האיש ברחמים מתרחק עם ניב. 'אני רק רוצה שאמא תחיה!!!' המשפט לא נמחק מראשה. שאמא תחיה. שתחיה. היא הרימה את ראשה לשמיים. בוכה. מתאבקת בעצמה. היא לא יכלה לסחוב את זה יותר על עצמה.

"דניאל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"