הבוקר היפה של יום חמישי שטף את נתניה. אמיר עדיין שכב בבית החולים, אך מצבו היה טוב הרבה יותר. קרן החליטה שהיא תלך לבקרו לאחר בית הספר, מאחר שביום בו נפגע נודע לה על זה מאוחר. היה לה קשה לחשוב על כך שהיא תלך שוב לבית החולים, אז היא חשבה על זה כך: אני הולכת לידיד, לבקרו, ולא למקום מדכא שמזכיר לי את אמא. היא ארזה את דבריה בתוך הילקוט, ויצאה לכיוון התיכון. בדרך העבירה על עצמה זיכרונות מהבית הטוב, שם בחיפה. כשהיתה קטנה, כיתה ג' בערך, והכירה את ענבל, עמית, מלי, אלעד, סיוון ו... אוי, אלעד. מה הייתי עושה בשביל לשלוח אליו מחבלים, או לפחות איזה ערס שירביץ לו...

קרן כבר החלה לרקום מזימות ותככים. אני אשלח אליו את דניאל.. הוא חזק והוא מגן יפה מאוד על ענבל חברה שלו... בעצם הוא נמצא באמריקה עד לסוף השבוע הזה. אז את אמיר! אה... בעצם, הוא בבית חולים. את ניב או אלון אני לא אשלח. ניב לא ממש דיבר איתי מאז אתמול ואלון... אלון הוא אלון כזה. יש רק דבר אחד שאפשר לעשות. היא החליטה שתלך לבית ספר דרך הכביש הראשי, ליד תחנת האוטובוס. הם היו שם, כמו שציפתה. "מה?" משכה את המילה במבטא ציני, "אתם גרים באוטובוס? אה, לא, רק בתחנה," החלה לצחוק. אותם בנים, מאותו היום של אלעד, עם השמלה, ישבו שם. "שקט! למה, מי את?!" צעק אותו אחד שנישק אותה אז, כשהפה המלוכלך שלו מת לצאת לעולם, ולזרוק כמה קללות מטופשות וחסרות תועלת.

הוא לא זכר אותה כנראה, והיא הרגישה חייבת שיזכר. היא התקרבה אליו והתיישבה לידו. בקבוק הבירה המלא שהחזיק גאה, כי עכשיו הוא בן שמונה-עשרה, ומעכשיו הוא לא צריך לגנוב אותה, היתה העובדה שהיא פנתה לבן אדם הנכון. היא זכרה שבאותו היום, היה ארגז שהם לקחו איתם, של בירות "גולדסטאר". "אתה לא זוכר אותי? לא זוכר ש..." היא התקרבה אליו ולחשה באיטיות ובחיוך מאולץ, "התנשקנו?" הוא חייך, "התנשקתי עם המון בנות," קרא מרוצה. שני הבנים האחרים צחקו. "בשמלה אדומה ושתי צמות..." החלה לשיר, "לא זוכר? ניבאת את העתיד באותו יום, החבר שלי באמת היה עם מישהי אחרת," היא הציגה בפניו עובדות. הביטחון העצמי שלה השאיר אותה נושמת, כי עכשיו היתה ידו כרוכה מאחורי עורפה, ונשענה על כתפה. "עכשיו אני זוכר אותך. ואמרנו שבפעם הבאה שניפגש, כלומר היום, נעבור לשלב הבא," חייך בחיוך ארסי, שהלחיץ אותה במעט. הוא הצמיד אותה אליו והפיל אותה לאחור, על הדשא, ולאחר מכן גם הוא נשכב לאחור. היא החלה לרעוד. לא לזה באתי... לא! "לא נראה לי שזה המקום הכי נכון," היא הרגישה חייבת שלפני שתבקש ממנו, היא צריכה שהוא יכיר אותה טוב מספיק.

"קרן," הושיטה לו את ידה, "אני צריכה ממך טובה," אמרה במהירות. "רון. טובה תמורת נשיקה?" שאל אותה והתקרב לשפתייה. "טוב..." אמרה. מה זה משנה, נשיקה? זה כלום. אחר כך הוא ילך, יפוצץ את אלעד ולא אראה אותו שוב. השפתיים שלהם נגעו אחד בשני. זו היתה נשיקה ארוכה, אך רגילה וסתמית. אך לפתע, קרן החלה להרגיש לא בנוח. היד של רון נעה באיטיות, מהלחי של קרן לאט לאט למטה. היא ליטפה לה את היד, את הרגל ולאחר מכן עקפה את המותן. הוא הצמיד את קרן אליו, והעביר את שפתיו לכיוון צוורה, אך היא ניתקה אותו ממנה. היא תקעה בו חיוך דביל ומזויף, "אמרנו נשיקה, ועכשיו אני רוצה טובה."

"לפוצץ את האקס שלך?" אמר בלי שתגיד. "איך אתה..." היא היתה מבובלת. "אני יודע. תני לי כתובת ואני אלך." היא כתבה לו על היד, והוא פנה לאוטובוס שבדיוק הגיעה לשם. "האקס שלך יהיה בקרוב מת," צחק. היא צחקה גם כן, והוא עלה על האוטובוס. גם שני האחרים עלו והאוטובוס נסע. היא פנתה ללכת, אך פתאום נפערו עיניה. 'האקס שלך יהיה בקרוב מת'... מה עשיתי?! איזו סתומה אני!  היא תפסה מונית במהרה ונסעה לחיפה.