| 12/2012
השפלות - כל מה שקורה מאחורי הקלעים.
חשבתם פעם, במקרה, על מה שקורה לבנאדם הספיציפי הזה, אותו אתם נוהגים להשפיל יום-יום, שעה שעה, באכזריות שאין כמוה? אני מניחה שלא. וזה מהסיבה הפשוטה ביותר - כי פשוט לא אכפת לכם.
המעמד החברתי הגבוה שלכם, מיליון הלייקים בפייסבוק או באינסטגרם, זה מה שעושה את חייכם למאושרים יותר, יחד עם האייפון החדש והנוצץ שקיבלתם זה עתה. אתם אנשים שטחיים, רדודים ודפוקים. כן, אתם הדפוקים כאן, לא אני, ולא אף אדם אחר שסופג את ההשפלות האלו מכם באופן תמידי.
אבל יודעים מה? אני לא מסכנה. אתם אלו שמסכנים. אתם בכלל לא מכירים אותי, כי אם הייתם מכירים, או לפחות משקיעים קצת מאמץ בלהכיר חוץ מלקרוא לי "שקטה", "חנונית", "מוזרה" או כל כינוי אחר שהגיתם במוחכם המצומק, הייתם נוכחים לדעת שיש לי הרבה חברים. אני לא חסרת חברים, לא מוזרה, ובטח שלא בודדה. יש לי הרבה חברים, שאוהבים אותי באמת ויודעים מי אני ומה אני שווה, ואני לא צריכה אתכם כדי שתזכירו לי את זה; במשך כל ימי החטיבה שלי הייתם שם כדי להוריד לי את הביטחון העצמי, כדי להשפיל אותי, כדי לגרום לי להרגיש מכוערת ונחותה. אבל לא עוד. אני יודעת מי אני ומה אני שווה. אני לא מוזרה, או שקטה, ובטח שלא בודדה.
אני פשוט לא חברה שלכם, ולעולם לא ארצה להיות. אין בי טיפת ואפילו קמצוץ של רצון להיות חברה של אנשים בזויים כמוכם, שסופגים הנאה מלגרום רע לאחרים, מלהשפיל, מלהציק, מלהרביץ.
כי אם הייתם מכירים אותי, הייתם יודעים שאני כלל לא שקטה, ושיש לי הרבה מה להגיד בכל-כך הרבה תחומים; לאורך שנים ספגתי את ההשפלה הזו מכם, ואני שואלת - למה לעזאזל? מה עשיתי לכם שמגיע לי, או לכל אדם אחר, היחס המבזה הזה? מי אתם בכלל, 'דוגמני על' שכמותכם, שתשפילו אותי או את כל אדם אחר?
הרבה זמן האשמתי את עצמי בכל, הטחתי בעצמי האשמות שזוהי אשמתי, שהכל בגלל שאני מכוערת ומוזרה, ושמגיע לי היחס הזה. שהכל מגיע לי. אבל היום, אני יודעת שזה כל-כך לא נכון. לאף אחד לא מגיע היחס הזה.
והיום, אני יודעת מה אני שווה; ומה שבטוח, שאתם לא מגיעים לרבע מהעפעף שלי. אני לא בודדה, מסכנה או מוזרה - אני לא מושלמת, כמובן, גם לי ישנם הפאקים שלי (ובחיי שיש הרבה כאלה). ואני לא מסכנה, לעזאזל, אז אל תסתכלו עליי במבטים מלאי הרחמים שלכם - אתם היחידים שיש לרחם עליהם.
ואיך שכחתי - א'? בבקשה, אל תייחס להם חשיבות. אני יודעת שהמילים שלהם פוגעות, שהן כמו סכינים חדים שננעצים בבטנך ומפלחים אותה לחתיכות קטנות, בחיי שאני יודעת, אבל אתה מדהים ואין לך שום סיבה שבעולם לייחס למקקים האלו חשיבות.
הם אפסים, לוזרים מחורבנים שישלמו יום אחד על המעשים הנתעבים שלהם, ואת זה אני יכולה להבטיח לך.
שתי בנות נלהבות מכיתתי, פרחות, אם תרצו, ניגשות אליי. "יש מצב שאת מצלמת אותנו?" אחת מהן, בלונדינית מובהקת, פונה אליי בחיוך. חברתה פולטת לעברה משהו, אני מניחה ישר שמדובר עליי, והבלונדינית רק מגחכת ומשפילה מבט. הן זורקות לעברי מבט מתחנחן, בעוד הבלונדינית פולטת, "זה לא עלייך."
כן, בטח. אני חושבת לעצמי. משהו נמחץ בליבי, אני מרגישה זאת חזק, כמעין סלע במימדי ענק שנזרק לעבר ליבי. אני מחייכת אליהן, אף על פי שתיאורטית אני מעוניינת רק בלברוח משם, שהאדמה תבלע אותי ויהיה מה שיהיה, ולוקחת מהבלונדינית את האייפון המעוטר במגן ורדרד ונוצץ. הן מתרחקות ממני, נעמדות אחת על יד השנייה בעוד שהבלונדינית נשענת על חברתה, מכווצות את שפתיהן בפוזה ומדגישות את ישבניהן לכל. אני מתעכבת מעט בצילום, מאחר שהמצלמה פנימית, מה שלא שמתי לב אליו, ויוצא שאני מצלמת את עצמי בטעות מטופשת. אני נגעלת מעט מהתמונה, ומרוב בהלה ממהרת למחוק אותה. השתיים נראות כאילו איבדו מסבלונתן. אני ממהרת לצלם אותן, וברגע שהן מבקשות שאצלם אותן שוב, אני לא מהססת.
אני מעבירה אל הבלונדינית את האייפון, והן מתבוננות בתמונות בשקיקה, נלהבות כאילו זה עתה זכו באוסקר או מקסימום בגראמי. אני שולחת לעברן מבט תוהה, ומבלי שהן שמות לב, מסתלקת משם.
ולרגע, ההרגשה של חוסר האונים מבצבצת בי שוב. אני מנסה להדחיק אותה, בחיי שכן, אך זה לא קל כפי שזה נראה, זה מצריך ממני מאמץ ועבודה עצמית מפרכת.
אבל אני אצליח, בסופו של דבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house