http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335heCopyright 2026 Mrs. house. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14940489<div align="right" dir="rtl"><p>את זוכרת שהיינו אני ואת, על החוף באיביזה, אמרת לי שאני ואת זה לתמיד וששום דבר לא יפריד. היום, בדיעבד, אני מבינה שזה לא רק נשמע קלישאתי ומנותק מהמציאות - זה אכן המצב.<br />לא תיארתי לעצמי שאחרי כמה שנים של חברות כל-כך אינטנסיבית, בה נתתי מעצמי כל-כך הרבה, המחיר שאשלם על חברות טובה יהיה כזה כואב. אומרים שיש קארמה, אז אומרים, איפה הקארמה כשצריכים אותה?<br />אני לא רוצה שתסבלי, או שיכאב לך כמו שהכאבת לי כשזרקת את החברות בינינו לפח בגלל איזה בחור שהכרת, אני רק רוצה שתביני, שלמעשים שלך יש ה<span class="text_exposed_show">שלכות.<br />אנחנו תמיד היינו שם בשבילך, מעגל החברות הטובות שלך ששמר עלייך באש ובמים. גם כשהתקשרת באמצע הלילה, חנוקה מהדמעות של עצמך, ידענו לשים את הכל בצד ולהיות שם בשבילך, כי זה מה שחברות עושות. אבל בשבילך, חברות זה לא יותר מתקופה חולפת, כאלו שינעימו את זמנך עד שתתפסי לעצמך כיאה לטורפת שאת, איזה טרף עסיסי בתחפושת חבר, שימלא את החור הענק שיש לך בדיוק איפה שאמור להיות הלב.<br />מודה, כאבתי על אובדן החברות איתך. צרם לי שמישהי שעשיתי כל-כך הרבה בשבילה החזירה לי בתמורה חרא בצרורות.&nbsp;<br />אבל אני מבטיחה שלא אכאב עלייך ולא תעלה בי מחשבת עצבות אחת לגבייך יותר, העידן הזה חלף לי מהראש, הגיע הזמן לשים דגש על החברים האמיתיים שיש לי, ולא לבזבז את הזמן במחשבות על אנשים אינטרסנטים וצרי אופקים.</span></p> <div class="text_exposed_show"> <p>את יודעת מה, כנראה שהקארמה כן הגיעה, ככלות הכל. הרי בסופו של יום, את תהיי זו שכשהיא תריב עם החבר, לא תהיה לה כתף אמיתית להניח עליה את הראש ולבכות. איבדת את כל החברים שלך וזו הקארמה היומיומית שאת תיאלצי להתמודד איתה, יום יום, שעה שעה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>איך אומרים, ההפסד כולו שלך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אגב, כיף לי שישרא עדיין פה.</p> <p>טוב להיות בבית.</p> </div></div>Mon, 29 Jan 2018 12:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14940489http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=14940489http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14935973<div align="right" dir="rtl"><p>כמה זמן עבר.</p> <p>לא יודעת למה, אבל ברגע שראיתי כותרת ענקית בפייסבוק "ישראבלוג נסגר", הכה בי צורך חזק להיכנס לכאן ישר ולכתוב משהו. כבר ימים שאני מתחבטת עם עצמי, לכתוב? לא לכתוב?</p> <p>עברה יותר משנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. ובכל זאת, אני מוצאת את עצמי פעמים לא מעטות מרפרפרת כאן בבלוגים, אין דבר יותר מהנה מלקרוא מחשבות והגיגים של אנשים שאני לא מכירה. את כל הילדות שלי העברתי בממשק האדיר הזה שנתן לי כל כך הרבה.</p> <p> מילדה מחוצ'קנת בת 12 שבקושי לפסק יודעת, עם ביטחון עצמי ברצפה, עד למי שאני היום - בחורה בת 21, משוחררת מזה כבר שנה, שתוהה לעצמה על נפלאות היקום ועל עוד שטויות סאחיות שמתאימות לגיל המבולבל שאני נמצאת בו. אבל החשוב ביותר הוא, שסוף כל סוף התגברתי על סוגית הדימוי העצמי שרדפה אותי במשך שנים, ואני יכולה לומר בלב שלם שהיום יש לי פאקינג ביטחון ואני ממש לא חוששת להשתמש בו.</p> <p>בכל מקרה, אין מה לעשות, כשהנוסטלגיה מכה בך, היא מכה בביצים; הייתי חייבת לבדוק את הסחורה מה שנקרא, ויצא שעברתי על כל הבערך 22 בלוגים שלי כאן. חלק מהם היו סתמיים למדי, עם עיצובי פוטושופ בסיסיים ביותר בהתאם לרמת העיצוב שילדה בת 12 יכולה להגיע אליה, וחלק מהם היו קצת יותר בוגרים, משעשעים, ואפילו קצת העבירו בי צמרמורת לשניה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>רוצה להגיד תודה, ישראבלוג. היית לי המשענת, הבית, הפסיכולוג שהייתי צריכה מדי פעם, החבר הטוב. היית שם בשבילי תמיד, בכל פעם שהייתי זקוקה לשפוך את אשר על ליבי, ועל כך אני אסירת תודה.</p> <p>עצוב לי ומר לי שזה נגמר. כל-כך הרבה נפשות תוהות כמוני ששוטטו כאן במשך שנים, כל-כך הרבה מילים יפות שנכתבו ונשזרו זו בזו וכעת לא יראו עוד אור.</p> <p>אני אוהבת אותך ישרא.</p> <p>תודה על הכל.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אני הייתי קרין.</p></div>Fri, 22 Dec 2017 17:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14935973http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=14935973http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14799994<div align="right" dir="rtl"><p>וואו.</p> <p>כמה זמן שלא כתבתי כאן.</p> <p>ואני בכוונה לא משתמשת במילה "הייתי", כי להיות כאן דווקא יצא לי לא מעט, זה רק שלפרסם פוסטים לא ממש יצא לי (אפשר לומר שהטיוטות שלי מפוצצות בפוסטים שרק חיכו שישחררו אותם לאוויר העולם).</p> <p>התגעגעתי לכתוב כאן. מאוד. אני בספק אם מישהו בכלל זוכר אותי, או אם הבלוגרים שכתבו כאן בזמני (כן כן, יש לי פז"מ מטורף בישרא) עדיין פעילים כאן, אבל ישראבלוג הוא חלק ממני והוא ליווה אותי במשך תקופה ארוכה, אני כותבת כאן מאז שהייתי בערך בת 14 וכרגע אני בת 20 בעוד חודשיים, אז כן... די מטורף.</p> <p>בכל אופן, הצבא זה כרגע די מה שמעסיק אותי, למרות השחרור שבא וקרב (עוד חצי שנה ביצ'ס!)</p> <p>ולמען האמת, אפשר לומר שהצבא תפס חלק משמעותי מהחיים שלי, זו מן שגרה מאוסה שכזו שאתה רוצה לצאת ממנה ולהשתחרר, אבל אתה יודע שבבוא הזמן, כשזה באמת יקרה ותיפרד מהמסגרת הזו לשלום - היא תחסר לך. </p> <p>אז כן, אפשר לומר שאני ושגרות די הולכות יד ביד, עם כל שנאתי הרבה אליהן, קשה לי מאוד להיפרד מהן. אני די לוקחת את זה קשה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אשתדל לא להיעלם שוב.</p> <p>אני הייתי קרין, ואתם הייתם... אתם?</p> <p><img title="חיבוק של הסוררת" src="../moodicons/hug.gif" alt="חיבוק של הסוררת" width="29" height="15" /><br /></p></div>Wed, 18 May 2016 17:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14799994http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=14799994http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14165266<div align="right" dir="rtl">"אני אוהב אותך".<br />קולך מהדהד בראשי מספר פעמים, המחשבות הורגות אותי ולא נותנות מנוח. נשמתי נעתקת כאשר אני מתבוננת בתמונות שלנו יחד, מתפללת ליום שבו תחזור, שאוכל לחבק אותך, להריח אותך, להיות איתך. אני נזכרת כיצד בתחילת הקשר שלנו, תמיד התקשיתי למצוא את המילים הנכונות, ואילו אתה - לך תמיד היה מה לומר. תמיד אמרת את מה שאתה מרגיש, באימפולסיביות מוחלטת. אני חושבת שתמיד קינאתי באימפולסיביות הזו, תמיד רציתי להיות זו שמדברת ומספרת, זורקת כך לפתע את מה שהיא מרגישה, אך תמיד התקשיתי לעשות זאת. מילותיי נבלעו בצללים. ועכשיו אני חוששת ומבועתת מהעובדה שלעולם לא תדע כיצד אני מרגישה. העובדה שמעולם לא הספקתי לומר לך עד כמה אני אוהבת אותך מטריפה את דעתי, אוכלת אותי מבפנים, גורמת לבטן שלי להתהפך ולראש שלי להסתחרר.&nbsp;<br />&nbsp;אני נזכרת ביום שאמרת לי שאתה אוהב אותי לראשונה, ולי היה קשה להגיב בחזרה, לא כי הרגשות לא היו הדדיים, אלא כי פחדתי שאם אודה ברגשותיי אליך - אתה תברח. תעזוב אותי ולעולם לא תחזור. הפחד הזה כרסם בי כל-כך עד שלא יכולתי להחזיר לך במילים היפות הללו, לא יכולתי להשיב לך וגם לא להודות ברגשותיי כלפיך. לכן שתקתי, חייכתי ונשקתי לשפתיך בעדינות.<br />המחשבה על-כך שקיים סיכוי שלא אראה אותך עוד, היא בלתי נסבלת. איני יכולה אפילו לתאר עד כמה הכאב שבלאבד אותך יהיה עצום, ויפער בליבי חור שאיש לא יוכל לסגור. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיך, רועי שלי. לא יכולה לחשוב על כך, וגם לא רוצה. כיצד העולם ימשיך לנוע על צירו אם אתה כבר לא תהיה כאן עוד? כיצד החיים יימשכו כסדרם ברגע שחיוכך היפהפה יימחק מן העולם?<br />איני מאחלת לאיש את התחושות שאני חשה כעת, גם לא לאויביי הגדולים ביותר; אני מתגעגעת אליך, רוצה לאחוז שוב בידיך החסונות ושאתה תרים אותי ותשא אותי אל-על, תשוויץ בזה שאני שלך, ואני אשוויץ בעובדה שאתה שלי. <br />&nbsp;הזכרונות ממשיכים לכרסם בי, מטיחים בי את המציאות הכואבת והקשה מנשוא. המציאות שאתה עלול לא לחזור, שאני עלולה לא לראות אותך יותר. אני נזכרת כיצד תמיד הבהרתי לך עד כמה אני לא חובבת גדולה של מחוות אהבה גדולות, ועד כמה אני לא סובלת קיטשיות על כל סוגיה, ואילו אתה היית ההפך המוחלט ממני, ובכל הזדמנות שהייתה לך הרעפת עליי את אהבתך והתגאית בה. אני נזכרת בקשר המיוחד שלך עם אחיך הקטן, איתי; הוא מתגעגע אליך כל-כך, כותב לך בכל יום. ואמא שלך, רק מחכה לרגע שתתקשר אליה והיא תשמע את קולך. אבא שלך קצת יותר מאופק, תמיד אמרת לי שהוא כזה, בעל חוסן נפשי עצום ושהוא מתקשה להראות את רגשותיו בפומבי. אמרת לי שאני מזכירה לך אותו. שאני והוא קורצנו בדיוק מאותו החומר, וששנינו חזקים, בעלי עור מפלדה ולעולם לא נשברים. אין לך מושג עד כמה טעית, רועי יקירי. מהרגע שנכנסת לשטח הלחימה - נשברתי לחלוטין. כל החוזק שאהבת בי התפוגג כלא היה, אני לא חזקה כמו שחשבת שאני. אני חלשה, כואבת ומתגעגעת. רק מחכה לרגע בו אראה אותך שוב, על-מנת שאוכל לומר לך סוף סוף עד כמה אני אוהבת ומעריכה אותך.&nbsp;<br />וברגע שתחזור, אני מבטיחה לך, לא אתן לך ללכת שוב לעולם.&nbsp;<br /><br />*יש לציין כי הקטע הזה דמיוני לגמרי. אני אחוזת תקווה שכל חיילנו הנלחמים ברגעים אלו, מסכנים את חייהם בשביל המדינה ואזרחיה, יחזרו הביתה בשלום. אני בוכה על מותם של החיילים שנהרגו, ומחבקת את המשפחות השכולות.&nbsp;</div>Tue, 22 Jul 2014 12:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14165266http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=14165266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14161549<div align="right" dir="rtl"><p>בכל פעם שיוצא לי לחשוב, אבל באמת לחשוב, להעמיק במחשבות ולתת להן לזרום עם עצמן, לרחף לעולמות אחרים, להיעלם ולהתרחק מהמציאות <span>&nbsp;&ndash; אני מפנימה עד כמה תחושת הריקנות מבעבעת בי. היא לא עוזבת לשניה, תוקפת כמו חיילת, מוכנה להתקפה; ואני, חסרת האונים, אילמת ופסיבית לפעולותיה, נותנת לה להשתלט על רוחי ונשמתי כאוות נפשה.<br />קשה לי לזכור מתי הפעם האחרונה שבאמת הרגשתי שאני מצליחה במשהו, שבאמת טוב לי. אני לא מתלוננת על חיי כמעט, גם לא בפני האנשים הקרובים אליי ביותר, מהסיבה הפשוטה שאני יודעת שיש דברים גרועים יותר. אני מודעת לכך שתחושת הריקנות הזו היא דבר שעתיד לחלוף, ושבסופו של דבר, תחליף אותה הרגשה רעננה וחיובית יותר. אך קשה לי להשתחרר מהמחשבות. הן אוכלות אותי. מה אם גורלי נחרץ כבר מזמן, וכל העתיד שצופן לי או להקשיב לבעיותיהם של האחרים, אך לא להתעסק בבעיותיי שלי?<br />אני מניחה שאני לא מתעסקת בבעיות שלי מסיבה אחת פשוטה <span>&nbsp;&ndash; אני מעדיפה לברוח אל עולם החלומות והפנטזיות שלי, בו הכל אפשרי והכל מותר, והחלומות הכי כמוסים שלי, המשאלות הכי עמוקות שלי והתקוות הכי משמעותיות שלי מתגשמים. אך אין זה כך בעולם האמיתי; בעולם האמיתי, אני נאלצת לחרוק את שיניי, להקשיב במלוא הרצינות לבעיותיהם של האחרים. ולא כי אני מרגישה שאני צריכה, אני באמת אוהבת להקשיב ולעזור, לייעץ ולזרוק פה ושם מילות חוכמה כלשהן, אבל באופן כלשהו, אני גם זקוקה לכך; זקוקה לבעיותיהם של האחרים, על-מנת שאוכל לברוח מבעיותיי שלי. זקוקה ללהקשיב לצרות של האחרים, לשמוע את הדברים שיושבים במחשבותיהם, כדי שאוכל לשכוח לזמן מה ממחשבותיי שלי.&nbsp;<br />הריקנות מכרסמת בי. היא כמו טורף שמחכה לנתח בשר עסיסי, מחכה לשעה בו יתקוף את קורבנו הבא, ינעץ בו שיניים ויתענג על בשרו. היא פרימטיבית, חייתית. היא לא מתחשבת בי וברצונותיי, למעשה, אין לה טיפת רגש או אכפתיות כלפיי, כל מעשיה נעשים מתוך אינסטינקט.&nbsp;<br />מילים, ועוד מילים, ועוד מילים <span>&nbsp;&ndash; כולן חולפות על פניי ללא הרף. ואני מאזינה להן בשקיקה, כאילו מחפשת אותן, רוצה שיבואו, רוצה שיתקרבו קצת יותר. רוצה לברוח מהמציאות הזו; אך היא סוגרת עליי, מכאיבה לי. שיערות גופי סומרות בכל פעם שאני חושבת על המציאות הזו, או אפילו מישירה אליה מבט ומנסה להתמודד איתה. קשה להתמודד, הרבה יותר קל לברוח.<br />העולם הזה כוחני מדי, צעקני מדי, אני מרגישה שאני נבלעת בו; שאני לא מספיק מיוחדת בשבילו. לא מספיק מעניינת בשביל שיוכל להכיל אותי כפי שאני, סתם עוד נערה בנאלית ולא מעניינת במיוחד. לא מספיק מוכשרת, לא מספיק טובה, לא מספיק מצחיקה או בעלת הומור שנון כפי שנהגתי להאמין בעבר, לא מספיק בעלת טעם טוב במוזיקה. אני לא מספיק בכלום.<br />&nbsp;ומה אם אני לא מספיק חזקה כמו שחשבתי? מה אם אני לא מסוגלת באמת להתמודד? מה אם כולם סתם מצפים ממני ליותר מדי, אך הם עתידים להתאכזב? ומה אם אני סתם מקטרת ומקטרת על דברים חסרי משמעות, כשבעולם יש הרבה יותר מעוד קיטורים ומחשבות מגוחכות של עוד מתבגרת ממוצעת?<br />&nbsp;ומה אם...<br />התייאשתי.&nbsp;<br /><br />נקודת אור #1: הצלחתי לכתוב, שזה דבר מעולה בשבילי. התקדמות דרסטית אחרי כמה חודשים מייגעים שכמעט ולא כתבתי משהו. ואני יודעת איך זה, כל יום שלא כותבים הוא יום מבוזבז. &nbsp;<br /><br />נקודת חולשה #1: אבל ברצינות, ילדה, למה ברבע לארבע בבוקר? לכי לישון.</span></span></span>&nbsp;</p></div>Thu, 17 Jul 2014 03:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=14161549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=14161549http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13996373<div align="right" dir="rtl">שהיא הלכה, והיא לא תחזור יותר. היא לא טסה ל<span class="st">אנטרטיקה </span> ותשוב בקרוב, היא פשוט הלכה. נעלמה. התאדתה מהעולם הזה כאילו היא מעולם לא הייתה בכלל קיימת.<br>וזה כל-כך עצוב, שרק לפני כמה ימים היא הייתה כאן, ופתאום היא שייכת להיסטוריה. רק לפני כמה ימים אחזתי לה את היד, ופתאום היא קבורה מתחת לפני האדמה. זה קשה, כל האובדן הזה. <br> אני לעולם לא אשכח אותך, ואת מה שעשית בשבילי, את חרוטה בליבי ולעולם לא תצאי ממנו. <br>נוחי על משכבך בשלום, סבתא. אני אחוזת תקווה שמצאת מנוחה, היכן שלא תהיי, ואני מקווה שאת מודעת לכמה שאני אוהבת אותך ומוקירה לך תודה על כל מה שעשית. באמת, תודה.<br></div>Fri, 20 Dec 2013 16:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13996373http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13996373http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13991298<div align="right" dir="rtl">בתור בת, אני די מודעת ולא מודעת לדברים חסרי היגיון בעליל שבנות אומרות, דברים מהסוג האלה שאחרי שאת אומרת אותם, את משוכנעת שאת צודקת במאות האחוזים, אבל אם היית רואה אותם מהצד - וול, אז כבר היית חושבת שזה פתטי ומצחיק.<br /><br /><strong>להלן כמה סיטואציות:</strong><br /><br />1. את נפרדת מהחבר שלך, את לא רוצה וגם לא מתכוונת לחזור אליו. ולמרות זאת, עדיין את לא מוכנה לראות אותו באף מערכת יחסים עם מישהי אחרת. הסיבה לכך: את לא סגורה לגבי הפרידה, רואה אותם עם אחרת ומתמלאת קנאה, או סתם לא רוצה שלאקס יהיה טוב עם מישהי אחרת. <br />את מסתכלת על תמונה של האקס עם החברה החדשה, וישר מצלמת מסך ושולחת לחברות בוואטסאפ. "תראו את המניאק הזה, חושב שהוא מצא לי תחליף! פחח, קלטו את החברה המכוערת שלו". *כשלמעשה החברה שלו נראית מקסימום כמו בר רפאלי*<br />מסקנה: אם הוא לא יהיה איתך, הוא לא יהיה עם אף אחת אחרת.<br /><br />2. את והחבר שלך יוצאים כבר זמן מה, אבל ברגע שהוא לא שולח לך הודעה בזמן ממושך של שעה, את נתקפת פאניקה. "הוא לא אוהב אותי יותר! הוא לא רוצה אותי יותר! אני כזו מכוערת ושמנה!" <br />מסקנה: אם הוא לא שולח לך הודעה כל מינימום חצי שעה, הקשר הזה טוטאלית חסר פואנטה.<br /><br />3. את קוראת לעצמך פמיניסטית, ותמיד טוענת שבקשר, את לא תתני לבחורצ'יק לקחת את כל המושכות לידיים. ואז, ברגע האמת, כשאת יושבת לך עם חברות ורואה איזה מישהו שמוצא חן בעינייך, כאן כבר האמצעים הופכים להיות לא כשרים. "מה, למה שאני אתחיל איתו?! שהוא יתחיל איתי! מה אני, זונה?"<br />מסקנה: בנות שמתחילות עם בנים הן זונות.<br /><br />4. את מסתובבת עם חברות, כשלפתע ניגש אליכן בחור חתיך כל-כך עד שאת מרגישה כי את עומדת לקרוס כל רגע, היופי הזה לא יכול להיות אמיתי. הבחור החתיך פונה אלייך ושואל אותך מה השעה; לאחר מכן, את כולך נרגשת ומצייצת בהתלהבות לחברותייך, "ראיתן איך הוא התחיל איתי?!"<br />מסקנה: כשמישהו שואל אותך מה השעה, זה סתם תירוץ על-מנת להתחיל איתך.<br /><br />5. את מקבלת הודעה בעשר בערב ממישהו מהכיתה שלך: "היי, את יכולה לצלם לי את מה שכתבו אתמול באזרחות?"<br />ואת, בתגובה נחרצת, "יש לי חבר".<br />מסקנה: בכל פעם שבחור פונה אלייך, לא משנה מי זה יהיה, זה כי יש לו מטרה זדונית והיא להיות איתך.<br /><br />6. מסתכלת על תמונות של בר רפאלי או כל דוגמנית ויקטוריה סיקרטס אחרת, ותוך כדי מתריסה וכמעט שיורקת את המילים: "תסתכלו על האף שלה, הוא נראה כמו אף של בולדוג! היא כזו מכוערת ושמנה!"<br />תמונה להמחשה:<br /><img class="overflowing decoded" src="http://www.hdwallpapersdj.com/wp-content/uploads/2013/10/Candice-Swanepoel-VS-2012.jpg" alt="http://www.hdwallpapersdj.com/wp-content/uploads/2013/10/Candice-Swanepoel-VS-2012.jpg" width="193" height="226" /><br />מסקנה: דוגמניות הן עם מכוער.<br /><br />7. שואלת את החבר איך את נראית, כשהוא עונה לך, "את נראית מדהים, באמת, אבל עם השמלה הקודמת נראית עוד יותר מדהים".<br />ואת, כמובן, מתמלאת ישר באיבה ובכעס ופולטת בזעם, "אתה רומז שאני שמנה?!"<br />מסקנה: כשבגד מסויים קצת פחות יפה עלייך, זה כי את שמנה.<br /><br />8. עכשיו חנוכה, והחבר מפתיע אותך בסופגניה. את, עונה לו בתגובה חד-משמעית, "מה אני נראית לך, שמנה?!"<br />כשלמעשה, את אוכלת כל-כך הרבה שוקולדים ביומיום שלך ששוקולד פרה כבר פשטו רגל. <br />מסקנה: מי שאוכלת סופגניות היא שמנה.<br /><br />9. כותבת סטטוס בפייסבוק: "כל הבנים הם אותו הדבר, כולם חראות!"<br />כשלמעשה, יצאת רק עם בחור אחד, וגם זה לא נמשך יותר מדי זמן.<br />מסקנה: אם יצאת עם בחור אחד שהיה די דושבאג, זה הופך את כל שאר הגברים בעולם לכאלו.<br /><br />10. יש לך ידיד ממש טוב, ולכולם זה די ברור שהוא כרוך אחרייך בצורה די נואשת, אך את היחידה שלא מבחינה בזה. או לפחות, מעדיפה שלא להבחין ומתעלמת מזה לגמרי, ומעדיפה להשאיר אותו בפרינד זון. <br />כשהחברות שלך מנסות להסביר לך שהידיד מאוהב לך בשיער הגולש שלך, את ישר אומרת, "אבל אנחנו ידידים!"<br />מסקנה: לידידים אסור להיות ביחד, או להתאהב אחד בשנייה, או להיות ביחד.<br /><br /><em>*רק לשם ההבהרה: הפוסט הזה נכתב בנימה סרקסטית לחלוטין, ואין לקחת את הנאמר בו באופן רציני.</em><br /></div>Sat, 14 Dec 2013 15:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13991298http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13991298http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13990459<div align="right" dir="rtl"><p>לא מצליחה לכתוב.<br />לא יודעת למה, או איך, ומתי אני אצליח לכתוב בצורה נורמלית שוב, אבל מה שאני כן יודעת, זה שהמוזה ברחה ממני כמו שהכלב שלי בורח מהברד המטורף שיורד כאן. <br />בכל אופן, אני באמת לא רוצה לנטוש את הבלוג הזה, כי אני נהנית לכתוב בו, ואני נהנית מהאנשים המקסימים שכאן גם כן, אבל אני גם לא רוצה שהכתיבה שלי תהיה מאולצת מדי. אני שונאת כתיבה מאולצת, זה לא אמיתי, וזה הבלוג שלי, אני לא רוצה להיות כאן דמות בדיונית. אני אמיתית.<br /><br />ואוי, האווירה החורפית הזו עושה לי כל-כך טוב על הלב. הכל כל-כך פסטורלי ולבן, אף על פי שבעיר שלי לא יורד שלג אלא רק ברד, מה שגורם לחובבת שלג שכמוני להחמיץ פנים במעט, אבל זה כל-כך כיפי והקור הזה שחודר לי לעצמות גורם לי רק לרצות לשכב במיטה כל היום, עם כוס קפה רותח, ולצפות באיזו סדרה או סרט טוב ולא לקום משם. לעולם. <br />כבר אמרתי שאין לי מה לכתוב?<br />אז טוב, אני אומר את זה שוב. אין לי פאקינג מה לכתוב. המילים כבר לא "בוערות בי כלבה רותחת", כמו שציינתי כאן בעבר. והלוואי שזה היה קורה, כי לכתוב זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. מעל ללשיר, מעל ללראות סרטים חדשים, מעל להכל. וזה מרתיח, שדווקא הדבר שמסב לי לכל-כך הרבה אושר נלקח ממני ואני לא יודעת איך לגרום לזה לחזור.</p> <p><br />אז מה עושים כשהמוזה בורחת? מצמיחים לה כנפיים ועוזרים לה לעוף? <br />לא, פשוט לא. גוזרים לה את הכנפיים, בועטים לה בטוסיק וקושרים אותה עד שהיא תחזור לתפקד. <br /><br />עד כאן הייתי,<br /> גברת האוס שחושבת שהיא מצחיקה, והיא באמת כזו. (לפחות רק את עצמה, אבל גם זה משהו).</p> <p><br /> <object width="252" height="222" data="http://www.youtube.com/v/D9AFMVMl9qE" type="application/x-shockwave-flash"> <param name="src" value="http://www.youtube.com/v/D9AFMVMl9qE" /> </object> <br />זה פשוט מדהים, אני רצינית. היא פאקינג אדירה.<br /></p></div>Fri, 13 Dec 2013 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13990459http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13990459http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13981998<div align="right" dir="rtl">עיניה היו חומות, נוצצות כאור הירח<br />מבזיקות אהבה לכל פעוט<br />ולכל מבוגר ואורח<br />שפתיה היו משורבבות בשלמות<br />ונקודת החן נחה בחינניות על פניה<br /><br />כל-כך יפה היא הייתה, לא היה איש<br />שעמד אדיש ליופייה<br />כל-כך אצילית, אלגנטית וקסומה<br />מכשפת את כל העובר בסביבה<br /><br />אישה מבוגרת, עיניה חומות<br />נוצצות הן עדיין<br />מבזיקות הן אהבה ורכות<br />לילדיה ונכדיה, אותם אהבה מכל<br /><br />עיניה היפות כבות אט-אט<br />אך האצילות עודנה נשארת<br />אישה יפהפייה היא הייתה,<br />ובתבל היגון והצער התבשרו<br />כי היופי ההוא חלף, ולא ישוב עוד.<br /><br />לסבתי האהובה, שנלחמת במחלת הסרטן הארורה כבר שנים על גבי שנים, וברגעים אלו נלחמת על שארית כוחה ושוכבת על ערש דווי. אני אוהבת אותך, סבתא, אוהבת אותך כל-כך ומוקירה לך תודה על כל מה שעשית בשבילי. את אישה מיוחדת, ואני מלאת צער על הסבל שאת חשה ברגעים אלו. אני רק מקווה שתפסיקי לסבול כבר, מהסיבה הפשוטה שזה כל-כך לא מגיע לך, כל הסבל והכאב הזה. אני רוחשת לך כל-כך הרבה כבוד, את אפילו לא מעלה על דעתך עד כמה; לעולם לא אשכח את החיוך היפהפה שלך, היית אישה יפיפייה ותמיד גם תישארי.<br />אוהבת אותך, באמת באמת.<br /></div>Wed, 04 Dec 2013 00:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13981998http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13981998http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13977707<div align="right" dir="rtl"><p>אולי זה יישמע מתייפף משהו, אבל אני באמת ובתמים מתגעגעת לתקופת הזוהר של ישראבלוג. אתם יודעים, התקופה שבה אנשים כאן היו מפרגנים יותר, עוקצים פחות והרבה פחות ביקורתיים. היום, למשל, זה כבר ממש לא ככה, וכל אדם שחושף קצת פיסת בשר בבלוג שלו, מראה חלק קטנטן מהאישיות שלו שלא תמיד יוצא במציאות, מקבל תגובות קשות, נוקבות ואכזריות. <br />ואני לא מבינה למה זה קורה, באמת. הרי בישראבלוג כולם קצת משונים, מיוחדים ואחרים, וזו הסיבה שתמיד אהבתי כל-כך את המקום הזה, ותמיד הרגשתי בו שייכת, לא משנה באילו נסיבות, תמיד ידעתי שיש לי מקום לפרוק בו כשאזדקק לכך. ועכשיו, אני מרגישה שאני לא יכולה להיפתח בצורה טוטאלית עוד, בגלל החשש שיתקפו אותי על המילים ועל הדברים שאכתוב, ואני בטוחה שאני גם לא היחידה.</p> <p>וזה עצוב, כל-כך עצוב שזה הפך למקום בו אנשים מרשים לעצמם לרמוס באכזריות בלוגר אחר, בלי בכלל להכיר אותו, אלא סתם לקרוא פוסט אחד ומילים מסויימות וישר לקבוע מה האופי שלו, ובכך למעשה, לחרוץ את גורלו.<br />מי אנחנו בכלל, שנשפוט מישהו אחר? אף אחד מאיתנו לא מושלם, ולכל אחד יש את הפאקים והבעיות שלו. אז למה במקום לתמוך, לעודד ולמלא את אותו הבלוגר בקמצוץ של אכפתיות, ולהראות לו שהנה, אנחנו כאן בשבילך, ואתה פאקינג לא לבד בעולם הזה, אנחנו תוקפים ומתאכזרים? תגובות הנאצה היא התופעה, שאותי אישית, הכי מקוממת בישראבלוג. אני לא מבינה למה זה בכלל צריך להתקיים. אם יש לך מה לומר, תאמר, אבל למה במילים כל-כך קשות? למה לפגוע ברגשותיו של אדם שסך הכל פרק את מה שעל ליבו?<br />גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם, בבקשה, תחשבו על זה שמאחורי המסך הזה יושב אשכרה בנאדם, לא רובוט ולא מכונה, ויש לו רגשות ומה שאתם כותבים לו עלול לפגוע בו. הקומזיץ הזה שאתם עושים על בלוגר מסכן, לא שונה מהקומזיץ שהיו משמיעים כל הזמן בחדשות, על נער בן שש-עשרה שהתאבד כי הציקו לו בפייסבוק. זו טרוליות ואכזריות לשמה.<br /><br />אני מבקשת מכם, תחשבו על הבנאדם ולא על הבלוג או המילים שהוא כתב שהצליחו להרגיז אתכם, תחשבו על כך שכולנו בסך הכל בני אדם; ולפני שאתם לוחצים "סנד" ושולחים את התגובה הזו, תחשבו על מה שאתם הייתם מרגישים אם הייתם מקבלים תגובה כזו בבלוג שלכם. <br /><br />אוקיי, אז עריכה:<br /><img style="width: 134px; height: 228px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/35/13/66/661335/posts/27815224.jpg" border="0" alt="" /><br />איזה מגניב, הגעתי למומלצים! תודה רבה למי שהמליץ!<br />אני באמת מקווה שהצלחתי לשנות, גם אם בקצת, את התפיסה של חלק מכם. אני חושבת שזה ממש חשוב, כי בסך הכל כולנו כאן בשביל לפרוק את שעל ליבנו, ולא כדי שיקטלו אותנו בתגובות מרושעות ויגרמו לנו להרגיש חרא.<br />ושוב, תודה רבה. שימחתם אותי מאוד.<br /><br /></p></div>Fri, 29 Nov 2013 14:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Mrs. house)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=661335&blogcode=13977707http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=661335&blog=13977707