.The long and winding road
|
| 11/2012
כשאני כותבת.
אני מרגישה ריקנות גדולה
מבפנים. אבל כשאני כותבת, הריקנות הזו מתחלפת בהרגשה טובה יותר. הרגשה של נינוחות, של שייכות. אני מרגישה בבית. ואז, כשאני מפסיקה לכתוב, או שפשוט לא מבצבצת בי ההשראה, הריקנות הזו מפעפעת בי.
ואיכשהו, היא מנצחת אותי. ואני לא עושה דבר כדי לשנות אותה, כי מה כבר נותר לעשות?
כשאני כותבת, אני חשה במן עילאות מסויימת שגם אם אנסה לתאר אותה על מחברת שלמה, לא אצליח. אני מרגישה כאילו זכיתי בכוחות על והפכתי לגיבורה כלשהי, ועליי להציל את העולם דרך הכתיבה שלי. והמילים, כל מילה נבנית בקפידה תחת סדר מורכב בראשי, כל הגיה וכל סדר מסויים- לכולם יש מקום בליבי.
כי כשאני כותבת, העולם הופך למקום טוב יותר לחיות בו. והאזעקות, הטילים, ואפילו הוא, הילד שאין לי אפילו סיכוי איתו- כולם נמחקים מראשי כאילו לעולם לא היו.
כשאני כותבת, אני מרגישה טוב עם עצמי. וההרגשה הזו של הריקנות חולפת כליל, ובמקומה צצה הרגשה אחרת; הרגשה של כיפיות, של שלווה ושל שמחה. הרגשה שלא הייתי מחליפה בעבור כל ההון שבעולם.
וכדי לשמר את ההרגשות הנפלאות האלו, אני חייבת להמשיך לכתוב. חייבת.
בשביל העולם שהופך למקום טוב יותר, אבל בעיקר בשביל עצמי. כי כשאני כותבת, הכל נראה הגיוני פתאום. להכל יש סדר ומשמעות. הכל נראה טוב יותר.
ואולי זו סתם בדיה, ובכלל לא המציאות?
האמת היא, שזה בכלל לא משנה לי. העיקר שאמשיך לכתוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house