אמא, שלום.
אני שונאת רשמיות, אבל אני מרגישה צורך לפרוק כאן את כל העול. אני רוצה להוציא ממני את כל הפיכסה ולהוציא בפוסט הזה את כל מה שאני מרגישה. שלוש שנים ששתקתי, שלום שנים שלא פתחתי את הפה. וגם כשכבר אמרתי לך משהו - התעצבנת עליי וסיפרת לסבתא רק את הצד שלך. את יותר מדי תלותית בסבתא, את יודעת? את בת ארבעים ואין בך טיפת עצמאות. אני יודעת שלעולם לא אהיה כמוך. לעולם. אני אהיה עצמאית, תהיה לי קריירה טובה ואני לא אהיה תלויה באף אחד.
וברגע זה אני כל-כך שונאת אותך.
לא רק שונאת, מתעבת. מתעבת את היחס שלך, את ההשפלות, את הרדיפה אחר הכסף, את ההנאה בלעשות לאבא רע. אני לא מבינה אותך, אמא. אני פשוט לא מבינה. כי תביני, את לא עושה לאבא רע. את לא מכאיבה לאבא בהודעות הפוגעניות וחסרות הטעם שאת שולחת לאבא, או בזה שאת מלכלכת על חברה שלו. את מכאיבה רק לי.
אה, והכי מצחיק, זה שהכל התחיל מהגירושים. שמעתי על הרבה גירושים שעברו חלק, בלי שהילדים נפגעו. אז למה הייתי צריכה להיפגע ככה? למה היית צריכה להתנהג אליי בצורה כזו במקום לתמוך בי, בבת הבכורה שלך, להיות שם בשבילי. ולמה אני צריכה להסביר לך את מה שאני מרגישה, אבל את עדיין לא תקלטי? הכל אצלך עובר בצעקות. את לא יכולה שלא לצעוק, את חייבת שכולם ישמעו אותך, שכולם ידעו את מה שאת חושבת. אז אמא, מה עם מה שאני חושבת? ולמה זה מרגיש לי כאילו אני הבוגרת, המנוסה יותר, ואת הילדה המתבגרת שלא מוכנה להקשיב?
וכבר כולם הסבירו לך, אוה, כמה שהסבירו לך. החל מסבתא ועד למכתבים שאבא שלח לך. אבל לא, החלטת לרדת על חברה של אבא שלי במקום לשאת בעובדות - פישלת, אמא. בעיניי את פישלת.
ומה שהכי משעשע אותי זה שלא היית כזו, היית אמא מדהימה. היית האמא הכי תומכת שיכולתי לבקש. והשתנית לי בבום. הגירושים הרסו אותך. אני זוכרת שעוד אחרי הגירושים קנית וקנית, בלי להפסיק לרגע, ואני הייתי שקועה בעולם שלי והתחננתי רק לספרים. אבל את לא הקשבת לי - רצית רק שהארון שלי יהיה מפוצץ בבגדים.
ואני זוכרת שכשהייתי חוזרת מהבית ספר, היית בוחנת אותי לרגע, ואז מחבקת אותי ברוך שכזה. היית שואלת לשלומי, ואיך היה לי בבית ספר, והייתי יושבת איתך שעות. היינו מדברות על הכל. אז לאן זה נעלם? לאן אמא שלי נעלמה? כשהייתה יום הולדת לחברה שלי, היית אומרת שלחברות צריך להשקיע במתנות.
ועכשיו, הכל השתנה; כבר לא מעניין אותך כמה בגדים יש לי בארון, כבר לא כל-כך מעניין אותך מה הולך איתי בבית ספר ומה עם חברות שלי, והייתי פאקינג צריכה לקנות לחברה שלי מתנה מהכסף שלי. הכסף של היום הולדת שלי. הכסף שידעת שאני רוצה שיילך למחשב החדש. אבל לא, לא היית מוכנה להחזיר לי. אמרת שתחזירי חצי וגם את זה לא החזרת.
ואת מתלוננת על המזונות שאבא משלם? אמא, אבא משלם לך 4200 ש"ח בחודש, ואת זה אני יודעת כי נהגת לספר לי את זה פעם אחר פעם, ולדאוג שאראה את כל המסמכים שאת מקבלת. את כולם.
בהתחלה, הייתי תמימה. הרי את אמא שלי, אז כמו טיפשה הלכתי רק לצדך.
אבל אמא, אני מתחרטת עכשיו. אני לא נוקטת שום צד, אני ניטרלית לחלוטין. אז אל תנסי לערב אותי בויכוחים המטופשים שלך ושל אבא. וזה עוד מזל אם אתם מדברים, כי כבר שנתיים שלא דיברתם.
אבל אני כבר לא מתערבת. גם אבא אמר לי לא לנקוט צדדים.
את יודעת, מה שהכי משעשע אותי זה שאני יודעת שבגדת באבא. אני יודעת שזו אחת הסיבות לגירושים שלכם. אני זוכרת היטב את המבטים בינך ובין אבא של אחת מהילדות בכיתה שלי. אני זוכרת את לטישת המבטים, הטלפונים, את הכל. אז אל תנסי להכחיש. אני זוכרת שהייתי בת אחת עשרה, התעוררתי במיטה שלך ושמעתי אותך מדברת בטלפון. אני זוכרת את השיחה הזו במדוייק, אני חושבת שלעולם לא אצליח לשכוח אותה. את יודעת, לא סתם אומרים שהזיכרון שלי חד. ברוב חוכמתך שמת את השיחה על רמקול, אז גם את הקול שלו שמעתי. הקול שלעולם לא אשכח. הוא אמר שהוא מתגעגע אלייך, ושהוא מחכה לרגע שבו תיפגשו, את השבת לו בזה שגם את מתגעגעת אליו. הוא אמר שהוא אוהב אותך, ואת אמרת שאת אותו. שנה שמרתי את זה בבטן. כשהייתי כבר בת שתים עשרה, והרגשתי שאני כבר לא יכולה להחזיק את זה בבטן, החלטתי לספר לך את מה ששמעתי. את החזרת לי בתשובה שכנראה הזיתי ושהייתי נורא עייפה ומטושטשת.
אבל אמא, בי לא תצליחי לשטות. אני יודעת בדיוק מה שמעתי. אז תחסכי לי ולך עם השקרים. יותר מדי שקרים.
הוא היה נשוי, את היית נשואה, אבל בכל זאת נפגשתם בסתר. מסתבר שמקום המפגש שלכם היה בחדר הכושר, וכבר אז הבנתי את זה אחרי שהתווכחת עם אבא שאת רוצה להירשם לאותו המכון מחדש. אני זוכרת שישבתי פעם ואכלתי, את היית בחדר שלך, והייתה לך שיחה. ראיתי את השם שלו על הצג. אחר כך הוא גם השאיר לך הודעה. התפתיתי, לא יכולתי שלא לקרוא אותה. עיניי חשכו עליי. הוא כתב לך שהוא אוהב אותך, אבל הוא לא יכול לעזוב את אשתו. זה היה אחרי שאבא עזב את הבית. אני זוכרת שבכית ונשברת, ושמאותו הרגע כבר לא הכרתי אותך. השתנית.
והעזיבה של אבא הייתה נוראית. אופק היה בסך הכל בן שבע, ואת כל הויכוחים הנוראיים שלכם הוא שמע. הקללות, הצרחות... טריקות הדלת. ואני ישבתי לידו, וניסיתי להרגיע אותו. הוא היה נסער, ראיתי את זה בעיניים שלו. אבל את לא הקשבת, לא הבנת שהרסת אותו. הרסת את הבן שלך. הרסת גם אותי, בדרך כלשהי, אבל אצלו זה חלחל הרבה יותר.
הוא קשור אלייך בצורה שלא תיאמן, בצורה שהיא די הזוייה. הוא חייב להיות לידך כל הזמן. והוא כבר בן אחת עשרה, אז למה את נותנת לו להמשיך עם כל המגע והפוצי מוצי הזה? תתבגרי, בבקשה. זה כל מה שאני מבקשת.
תנסי להבין את מה שאני מרגישה. את רוצה שאני אגן עלייך, ובכן, למה שלא נתחיל מזה שאת תגיני עליי? תכבדי את הרצונות שלי. תפסיקי לשגע אותי כשאני רוצה ללכת לחברות. את צריכה להגיד תודה - אני בת חמש עשרה, אני לא יוצאת למסיבות, אין מצב שאני אגע באלכוהול או בסיגריות ואני סוג של ילדה טובה. זה מה שלפחות אומרים לי. ואת, את לא מסוגלת להעריך אותי? לפחות קצת! החברות שלי אומרות לי שאני צריכה להעריך את עצמי, אבל איך אני אעריך את עצמי אם אמא שלי, שאמורה להיות האדם שיהיה הכי קשוב אליי, מזלזלת בי ככה? את מזלזלת במחשבות וברצונות שלי. את לא מתחשבת בי בכלל. את לא נותנת לי להיות צמחונית, את חושבת שאני אנורקסית (כשאני כל-כך לא!), ואת זה אני עוד מבינה, כי אולי זה בא ממקום של דאגה.
היית חולה, שאלתי אותך אם את רוצה משהו, השבת בסירוב. ואחר-כך באת אליי בהאשמות שאני לא אכפתית אלייך כשאת חולה. אמא, להזכיר לך שאת האמא כאן ולא אני? מה רצית, שאשרת אותך? שאשב לידך ואלטף אותך? אמא, את יודעת שאני לא כזו. כבר אמרת לי מספיק פעמים שאני מתנהגת כמו רובוט ושאני קרה. אבל מה לעשות, זו אני, תתמודדי. אבא אומר לי כל הזמן על כמה שאני יפה, ואת? שלוש שנים לא אמרת לי כלום. לא אמרת לי שאני חכמה, שאני יפה, שאני מוכשרת, שאני מיוחדת. לא הראית לי טיפת חיבה. אז אמא, למה שאני אראה לך? הרי, לכל מטבע יש שני צדדים - את לא יכולה לנהוג ככה ולבקש שאני אנהג אחרת. את פשוט לא יכולה.
ויש לך חבר. הוא גר איתנו כבר שנה. הוא נחמד, את אוהבת אותו, הוא אותך... הכל טוב ויפה. אבל את עדיין לא משתנה. רק כשאנחנו עוברות מול אנשים את תוקעת בי את החיוך המאולץ שלך, כדי שאנשים לא יבינו שהקשר בין שתינו חלול. אני כבר לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה קשר. את כועסת עליי שאיחרתי בחצי שעה ושלא התקשרתי אלייך. ובכן, אני התקשרתי! אבל כמה פעמים אני יכולה להתקשר מהטלפון של חברות שלי? את חושבת שזה נעים לי? אז אמא, תעשי לי טובה - תפסיקי להתעסק באבא, תפסיקי להתעסק במה שאבא עושה או לא עושה, זה לא אמור לעניין אותך. תפסיקי לדרוש ממני מעל הרצוי, את יודעת, יש רצוי ויש מצוי - לסדר את החדר זה דבר נורמלי, אני עושה את זה גם בלי שאת מבקשת. אבל את מבקשת ממני לנקות את החדר, לנקות את האבק, להחליף מצעים ולסדר את החדר. ואני שואלת, איפה את בכל התמונה הזו? את שונאת שאני משווה בינך ובין אמהות אחרות, אבל אמא, אין לי ברירה. חברות שלי לא מנקות ולא שוטפות, בקושי כלים נותנים להן לשטוף. ואת מבקשת ממני מעל ומעבר, אבל אני מכבדת את הבקשות שלך. את בכל זאת אמא שלי. אבל אמא, את לא יכולה לבקש ממני לקנות לך ולאופק פיצה כשאני רוצה ללכת עם חברה לקניון, זה לא הולך ככה! ואם זה לא מספיק, את עוד צורחת עליי בנוכחותה של חברה שלי, ואומרת לי שאני בת נוראית ושאת מעדיפה שאני אגור אצל אבא. אז למה כשרציתי לעבור לאבא לא נתת לי? אה, אמא? לפעמים אני מרגישה שאני סך הכל האלפיים ש"ח שאת מקבלת בחודש מאבא, ודבר מעבר לזה. שאת רוצה אותי בבית כי את מקבלת על זה כסף. ותנסי להבין איזו הרגשה נוראית זו. כמובן שאת מכחישה בתוקף - אבל זה לא עוזר. זה מה שאת גורמת לי להרגיש. שאני לא רצוייה כאן, שאני כאן רק בגלל הכסף... שאני כלום עבורך.
אז חוץ מקורת גג, אוכל ומחסה, מה את עוד מספקת לי? כבר שלוש שנים שלא חוויתי ממך שום חום, שום הערכה, שום כלום. ואני יודעת שאני לא אהיה כמוך. אמא, כשיהיו לי ילדים - אני אהיה בדיוק ההפך ממך. אני אהיה האמא הכי תומכת, ואם הבת שלי תרצה להיות צמחונית או אפילו טבעונית, אני אתחשב ברצונות שלה. כי זה פשוט לא פייר שאני מסבירה לך שאני לא אוהבת עוף, ואת צוחקת עליי בתגובה על הרצונות שלי להיות צמחונית. את לא מכבדת אותי בכלל. איך את יכולה, איך? איך את מסוגלת לצחקק עליי ככה? איך את מסוגלת לקרוא לעצמך אמא? והכי מצחיק זה שאת חושבת שאת אמא מדהימה. אז אמא, לא יעזור שתגידי שאני מטומטמת בגלל העובדה הפשוטה שאני רוצה להיות צמחונית, ואמא, עם ההסכמה שלך ובלעדיה - אני אהיה צמחונית. את לא תוכלי להחליט עבורי לנצח.
אז פשוט תפסיקי. תפסיקי להתנהג ככה. תשתני, בשבילי ובשביל אופק. בשביל הילדים שלך.
ואמא, אני אוהבת אותך. אני באמת אוהבת אותך. גם אם אני לא מראה את זה. אבל תנסי להתחשב בי. תפסיקי לזלזל בי ככה, אני לא רובוט - יש לי רגשות. וזה כואב לי שאת מתייחסת אליי ככה, אולי אני לא מפגינה את זה כלפי חוץ - אבל זה פוגע בי. מאוד.
אז בבקשה, תעזרי לי קצת... כי אני משתגעת.
בנימה לא כל-כך אופטימית זו,
הבת שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house