והשבוע במסגרת הפיכתי המוזרה לאישה (מחליפה לק פעם בשבוע וקצת, מתאפרת קלות כמעט כל יום, בעלת שתיים, שלוש- לא, רגע... חמש  (קניתי היום עוד אחת) שמלות חדשות במלתחה (אני עדיין בשוק מעצמי לגבי זה) ועושה שופינג בכמויות ועדיין מרגישה שאין לי מה ללבוש)- הסופ"ש פיתחתי התמכרות קלה לורוניקה מארס.

רק רציתי לנסות לראות על מה דיברו בקיקסטארטר הזה, נו, הייתה כתבה בויינט. ואיכשהו בין פיילוט די גרוע ל'היי היא מוכרת לי', איפשהו אחרי 'רגע זאת לא אלונה טל שלנו?' מצאתי את עצמי יושבת אל תוך השעות הקטנות של הלילה רואה עוד פרק ועוד אחד כי אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה בלי בעיה, לא באמת, אז מה אם אני צריכה לקום עוד שעתיים- וכל הנלווה לזה.

אני חושבת שהשיא היה ברגע קל של ייאוש כשהבנתי שלא אספיק לראות עד הסוף את כל העונה ואצטרך לחכות עוד שתיים עשרה שעות לפרק הבא ומצאתי את עצמי מנסה לספיילר לעצמי את הסידרה ולחפש בגוגל מי לעזאזל רצח את לילי (הידעתם כי זה לא כתוב כמעט בשום מקום בחיפושים הראשונים של גוגל? האינטרנט לא אמור להיות המקום שבו ספויילרים שולטים ביד רמה?). אכן תמונות קשות, אנשים. קשות ביותר.

~~~

החלטתי שלחבר הבא שלי אני קוראת גיורא. הוא לא ממש יודע את זה עדיין.

(קצת קשור לעובדה שהוא עדיין לא קיים. טיפה.)

אין לי קראש על לוגן אי לי קראש על לוגן אין לי קראש על לוגן