אז יש לי מחשב.

זה לקח רק ארבע חודשים ורק כמה מאבקים מייגעים עם אבא שאמר שישלם מצד אחד ולא היה לו זמן פנוי ללכת לקנות מצד שני.

ומשום מה החודשים הללו טסו, כי בשבילו עבר רק שבוע. "מה לחוץ לך פתאום?"

פתאום? ארבעה חודשים זה לא 'פתאום'.

בכל מקרה הלכתי עם כל הכסף שאין לי, שהוא בעצם הכסף היחידי שיש לי, אבל היה אמור ללכת לדברים אחרים ולכן הוא נקרא אין לי- וקניתי חמוד חדש ואדום. כי... זה מה שהיה בסטוק, לא מה שרציתי במקור, אבל אני מתחילה להתרגל.

~~~

לפני כמה ימים, עוד בתקופת הפרי-מחשב שלי, היה לי פרץ של כתיבה שלא יכולתי לפרוק אותם פה בגלל שזה היה כמו תמיד- באמצע הלילה.

המאבק שבין הרצון לכתוב את המונולוג הטרי לבין הדחיה של ברירת המחדל ליום למחרת כשאני אהיה ליד מחשב נשבר ע"י מחברת האלקטרוכימיה שהייתה מונחת ליד המיטה שלי שקיבלה באותו לילה קישוט של כארבע עמודים מקושקשים בפוסט מבולגן אולד פשן סטייל.

יום אחרי זה היו לי שמונה דקות בין התראגנות של בוקר לבין הריצה לאוטובוס וישבתי לנסות להעתיק את הפוסט למחשב.

הספקתי 3 שורות בלבד (המחשב של אבא איטי, ואני עורכת תוך כדי העתקה) אז שמרתי טיוטה ורצתי ללימודים.

אחרי השיעור היה לי חור של שעה לפני העבודה, אז ישבתי בספריה להעתיק את הפוסט בשלמתו. משהו על כל המאבקים שהיו לי בתקופה האחרונה בלי ששמתי לב לכך. בסוף אחרי מה שהיה אמור להמשך עשר דקות ונמשך כארבעים דקות, קראתי שוב את העריכה, הייתי מרוצה רק היה חסר לי שיר.

במקור לא רציתי לשים שיר כי לא התנגן לי משהו מתאים לפוסט (הוא היה קצת בכייני) אז הסרתי את ה'וי' של שמירת הטיוטה, ושניה לפני שהלכתי לשמירה החלטתי שחסר לי שם שיר בכל זאת, והחלטתי לשים את מה שהתנגן לי באותו יום בראש, אפילו שזה לא קשור.

רק שלעכבר הלא כל כך מתפקד של הספריה היו תוכניות אחרות ובמקום לעבור ללשונית ליד שבה היה פתוח השיר ביוטיוב הוא החליט ללחוץ "איקס" על העמוד של עריכת הפוסט.

אין לכם מושג איזו צעקת "לא" הידהדה בספריה באותו רגע. רצתי מיד לפתוח שוב, לראות אולי במקרה זה כן שמר לי את זה בטיוטות- אבל כל מה שמצאתי זה את אותן שלוש שורות מסכנות של הבוקר. החור שהיה לי לפני העבודה נגמר, וסעמק. אין לי כח.

מצד אחד- אני אוהבת את התגובות פה. נחמד מידי פעם לקבל פידבק שמה שאני רואה כחפירות עדיין מעניין אנשים שונים שלא באמת מכירים אותי.

האמת, גם אנשים שמכירים אותי מפליאים אותי שאוהבים את מה שאני כותבת פה.

מצד שני- אני באמת כותבת בשביל עצמי. ונכון שזה מבאס רצח שלא הצלחתי לפרסם את כל פוסט המאבקים שהיה לי באותו יום, אבל באמת- אחרי שכתבתי וערכתי אותו - הרגשתי הרבה יותר טוב. הרגשתי הקלה מסויימת. ובטח אם באמת היה חסר לי- הייתי יושבת לכתוב אותו שוב.

אבל פוסט המאבקים שלי הלך, וישאר מונצח פה, בפוסט מוזר שכתבתי על כתיבת פוסט שאתם לא תכירו.

~~~

ברוכים השבים לי, יש לי מחשב. עכשיו רק לסדר את החדר ולהוציא את השיר המוזר הזה שבכותרת מהראש- וחזרה לשגרה. כלשהי.